מסה:

ייעוד/ ארן פטיניקין

ייעודו של האדם הוא, אם כן, לאחד ניגודים ולהתאחד תודעתית עם הבריאה. היום אנו רצים בין הקטבים מתוך סבל, אך ניתן גם לרוץ מתוך שמחה ושעשוע של תנועה מאחדת. כאשר אנו שרויים בדממה, נפסקת התנועה המנטאלית החיכוכית. דממה היא המצב הקרוב ביותר לרגש אהבה, שאנו יכולים לחוות. הארה מתרחשת כשמתגלת התנועה ההכרתית שאינה תנועה בין קטבים – תנועה ללא כיוון או מטרה – חיים. דממה היא האמת; היא המצב המדויק ביותר שאדם יכול לחוות. ברגע שאדם מדבר, כותב או חושב, הוא משקר. יש כמובן רמות שונות של שקר, אך כעקרון לא ניתן לדבר אמת.

אנו נקראים להיפתח לתדר עברי חדש הרואה בהכל אחד, שהכל קשור לכל, שהמציאות אינה אוסף של פרטים אקראיים אלא אחדות הפועלת בדיוק מספרי. רמת הבורות זהה בדיוק לרמת האלימות. לא ניתן ע"י אמצעים מלאכותיים ליצור שלום. במצבנו המקסימום שניתן לעשות הוא, ע"י הסכמים, להעביר מרכזי קונפליקט ממקום למקום. הדרך היחידה למגר את האלימות לחלוטין, היא ע"י התפתחות תודעתית והפנמת האחדות.

אותם עקרונות חלים גם על כל המערכות האנושיות. נמחיש זאת לדוגמא גם במערכת הבריאות; רמת החולי בעולם גם היא זהה לרמת הבורות. רמת המודעות היא זאת שקובעת באמת את רמת הבריאות. אם אדם חולה, זה לא כתוצאה של ווירוס או חיידק, אלא תוצאה של אי סדר הנובע מחוסר מודעות. אדם נועד להיות בריא. עצם המצב של מחלה, שהוא כל כך מובן מאליו בתרבותנו, אינו הכרחי. גם אם אדם בכל זאת חלה, לא המרפאים והתרופות מרפאים אותו. מה שבאמת מבריא, הוא לקיחת האחריות של החולה על הריפוי שלו, ובחירה להיות בריא. אף מרפא רציני, קונבנציונלי או אלטרנטיבי, לא יכחיש זאת. רוב המרפאים טוענים ובצדק שהם רק מעוררים את הדחף להיות בריא.

רוב המערכות המשפטיות בעולם של היום מבוססות על אמונה בזכויות האדם, ושוויון בפני החוק. אך מהן זכויות האדם? 'זכויות האדם', ממש כמו 'כסף', הן רק סיפור שהמצאנו. מדובר אולי בסיפורים חיוביים מאד, רוויי כוונות טובות, אבל הם עדיין רק סיפורים בדויים שהמצאנו. העולם היום מחולק למדינות ואומות. אבל מהן מדינות ואומות? מדינה או אומה, כמו ישראל, רוסיה, ארה"ב או גרמניה, אלו רק סיפורים שהמצאנו ושאליהם נקשרנו באופן קיצוני. קשה מאוד לאפיין היום אמריקאי, ישראלי או צרפתי. כל עם ואומה מכילים שונות רבה בתוכם. איחוד כל הפלגים לישות אחת, הוא מלאכותי ודמיוני. בד"כ אומות מייצרות 'אויבים' חיצוניים בכדי לאשש את הבדיה הקולקטיבית של קיומם.

כל הסיפורים, או הבדיות, האלו נבראים ע"י חוקים מספריים – הדינמיקה והיחסים ביניהם. אנו חיים תחת מערכת חוקים מספרית הרמטית, שאין בה כל אפשרות של חריגה. אנו מוכרעים להתנהג על פי החוקיות המספרית של המציאות. אין מדובר כאן במבט קר וציני, נהפוך הוא, הדברים נאמרים מתוך חמלה ואהבה. התקווה במציאות הזו היא צינית, כי היא מייצרת אשליה של בריחה ממה שכבר נגזר. הדרך לשאוף לחופש, היא להפסיק להתבונן בעולם מתוך מבט סימפטומטי.

כאשר הנביא עמוס אומר: “כֹּה אָמַר יְהוָה: עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ" (עמוס א' 3) או כשהוא שואל "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו, בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ" ( עמוס ג' 3). הנביא ממחיש איך בתדר העברי אין מקרה; במקור אין מקרה.