מאמר:
ינבוטים הם חריוני השדה/ אמוץ דפני ברברה בק
צילום: נעם עביצל
15.10.24
הצעה לזיהוי "חריוני יונים" (מלכים ב', ו,כ"ה) כינבוט השדה
אמוץ דפני* וברברה בק**
* החוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית, הפקולטה למדעים, אוניברסיטת חיפה, חיפה.
** המכון לשפות ותרבויות של הים התיכון והמזרח התיכון, המועצה הלאומית הספרדית למחקר, מדריד, ספרד.
תמצית:
מאז ימי הביניים נתקלו מתרגמים ומפרשים של התנ"ך בקושי בהבנת הביטוי 'חריוני יונים' בהקשר של דבר מה הראוי לאכילה ככתוב: "וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן, וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ: עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף, וְרֹבַע הַקַּב חרי (דִּב-) יוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף" (מלכים ב', ו':כ"ה).
במאמר זה נבחן את ההצעות והפירושים השונים של הביטוי 'חריוני יונים', כאשר הנחת העבודה היא שהמדובר במין ייחודי של צמח.
בספרות הוצעו מיני הצמחים הבאים כ'חריוני יונים': חימצה תרבותית [חומוס] (Cicer arienatum); נץ חלב מפושק (Ornithogalum umbellatum); פקעון נאה Bunium paucifolium= Bunium elegans))
; חרוב מצוי (Ceratonia siliqua); צבעוני מונטנה (Tulipa montana) וינבוט השדה (Prosopis farcta).
במאמר זה אנחנו מציעים את ינבוט השדה כאפשרות הסבירה ביותר במועמד ל'חריוני יונים' מבין כל ההצעות.
הצעתנו מבוססת על השמות האכדיים "kabut summati" שפירושו 'צואת יונים' ו'w"zê summati שמשמעו 'חריוני יונים'. הניתוח הנוכחי מתבסס על השוואה לשונית מאכדית, נתוני תפוצה, תכונות אקולוגיות ומורפולוגית, אכילות והשימושיים הרפואיים לאורך הדורות.
לדעתנו, כל ההצעות, פרט לינבוט השדה, נסמכות על נתונים פילולוגיים לא מבוססים ו/או שצמחים אלו אינם מצויים כלל בארץ ו/או אינם ראויים למאכל כמזון בסיסי בתנאי מצור.
מבוא
בספר מלכים (מלכים ב' ו ,כ"ה) מסופר על המצור הכבד שהטיל מלך ארם, בן הדד, על שומרון וכתוצאה מכך: "וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן, וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ: עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף, וְרֹבַע הַקַּב חרי (דִּב-) יוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף", מה שמעיד על רעב כבד.
היסטוריון של הרפואה העתיקה העיר בנקודה זו: "אגב, אם יונים היו עפות מסביב ומטילות את צואתן בשומרון, היה זה יותר מזין לאכול את היונים מאשר את הפרשותיהן" (Rumor 2016:84). חוקר אחר, העוסק בצמחי התנ"ך שאל, באופן דומה: "אם הייתה כמות מתאימה של צואת יונים, מדוע לא אכלו את היונים, הידועות כמעדן בחלקים של המזרח התיכון" Musselman 2012:52)).
משמעות הביטוי 'חריוני יונים' הטרידה, משך הדורות, פרשנים רבים הן משלנו והן כאלו שאינם בני ברית. כבר במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה הבחינו במסורת בין 'קרי' ל'כתיב' עבור מלים לא ברורות או 'לא מכובדות'. וכך המלה 'חריונים' המופיעה במקרא פעם אחת בלבד (hapax legomenon) הוחלפה במילה 'דביונים' שפירושה 'צואת יונים'. לפי רש"י – זבל הזב מן היונים. ובמקום אחר (רש"י על מגילה כ״ה ב:ט״ו:ו, תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון):" דביונים - הזב מן היונים שלא לפרש שהיו ישראל אוכלין גלליהן בשומרון".
ההצעות העיקריות לשימוש בחריוני יונים=דביונים הן:
1. חריוני היונים שימשו כתחליף למלח ובלשונו של יוסף בן -מתתיהו: "חרי-יונים שבא במקום מלח" (קדמוניות היהודים 9.4.62).
2. דביונים -צואה הזב מהיונים, מדליקין האש לחסרון העצים בעבור המצור (מצודת ציון). רד"ק מפרש: "מה שזב מן היונים, והרי לשון נקייה יותר, כתוב הוא אומר מה שיוצא מחורי היונים. כי מפני המצור לא היו יכולים לצאת מן העיר, כי לא היו להם עצים, והיו מבערים אש בצואת היונים". ברוך צ'יזיק העיר שהחריונים לא מתאימים לצורך זה (צ'יזיק (1952:787.
3. אכלו את שארית הזרעים שלא עוכלו בצואת היונים. לפי הרלב"ג: "ורובע הקב חרייונים. פי' בו צואת יונים כי היא יוצאת מחוריהם וכמוהו לאכול את חוריהם ולא אשער מה היה השתמשותם ברעב בצואת יונים ואפשר כי לרוב השחתת האויבים יבול הארץ היו גרגירי הזרעים נמצאים מאד בחוץ והיו היונים אוכלים מהם לשובע ומרוב אכלם מהם היו נמצאים מהזרעים ההם קצת בצואתם כי לא יוכלו לעכל כל הכמות ההיא"
4. משה הלד (Held 1965:396) מעיר ש:"רוב חוקרי התנ"ך המודרניים מניחים ששם של צמח אכיל חייב להיות חבוי ב'חריונים', וכך גם על פי הגדרת מילון העברית המקראית, דביונים – 'צמח הנאכל בשעת הדחק' (קדרי 2006).
בספרות מופיעים שלושה טיעונים להחשבת מין צמח מסוים כחריונים:
א. פירוש שם הצמח הוא 'צואת יונים' או ששמו הוא דומה למילה 'חריונים'.
ב. צבעי הצמח או צורת אברי האגירה שלו דומים לצואת יונים.
ג. המדובר בצמח אכיל שמניחים שגדל בשומרון באותה תקופה.
בספרות הוצעו מיני הצמחי הבאים בתור 'חריוני יונים' והם: חימצה תרבותית, נץ חלב מפושק, פקעון נאה (כאשר הכוונה היא, למעשה, לאסתום מצוי), חרוב מצוי, צבעוני מונטנה וינבוט השדה.
בעבודה זו נבחן את ההצעות האלו תוך כדי הסתמכות על נתונים אקולוגיים, עדות לשונית (בעיקר ממסופוטמיה), אכילות הצמח, תכונותיו המורפולוגיות, אופן הכנתו וכן השימושים הרפואיים של כל מין, לאורך הדורות - כאמצעי עזר בזיהוי.
שיטות:
במאמר זה סקרנו את ההצעות הקיימות בספרות לזיהוי 'חריוני יונים' מימי הביניים עד לספרות האחרונה. תחילה, בדקנו את הפרשנויות השונות מנקודת מבט פילולוגית והבנת העברית. בשלב השני סקרנו את זיהוי הצמחים בזיקה לצמחיית ישראל. בשלב השלישי בחנו את ההצעות השונות לזיהוי 'חריוני יונים' מנקודת מבט בוטנית, רחבה ככל האפשר שכללה את ההיבטים הבאים: הזיהוי הטקסונומי, תכונות הצמח (אכילות, רעילות גודל וצורת אברי האגירה) וכן תפוצתו הגיאוגרפית של הצמח ודרישותיו האקולוגיות. לאחר הערכה של הטקסט התנכ"י, בחנו את העדויות החיצוניות מאשור ומבבל העתיקות כחלק מ'ארצות התנ"ך', כולל מקורות אכדיים, אשוריים ובבליים. נציין שהרוב הגדול של חוקרי התנ"ך לא נעזרו כלל במחקר האשורולוגי. בהתאם לכך סקרנו את הספרות האשורולוגית באשר למונחים האכדיים שיש להם אותו פירוש כמו בעברית 'חריוני יונים'. הלוחות בכתב היתדות שניתחנו מספקים את ההתאמה שבין השם האכדי שמשמעו 'חריוני יונים' וזיהוי הצמח. זהות זו מספקת את הבסיס העיקרי לטיעונינו.
תוצאות
להלן הנתונים אודות מיני הצמחים שהוצעו בספרות כ'חריוני יונים'.
1. חימצה תרבותית (חומוס) - הצעה זו הועלתה כבר במאה השבע עשרה על ידי בוצ'רט (Bochart 1692 2:573) בהסתמכו על כך שאחד משמות החימצה בערבית הוא wצואת יונים או דרוריםw. הצעה זו הופרכה כבר על ידי צלסיוס Celsius1747 2:32)) שהראה שזו טעות גמורה וכי אין קשר אטימולוגי בין החימצה לבין 'חריוני יונים'. על סמך דעתו של צלסיוס זיהוי זה הוזנח כמעט כליל בספרות העוסקת בבוטניקה תנכ"ית (פרט למקרים נדירים כמו- Farrar 1894:77). לפיכך היה מפתיע ביותר לראות את הצעתו של מוסלמן ( Musselman 2012:52; 2022:104) הטוען ש:"הבחירה שנראית לי (עבור זיהוי חריוני יונים) התמציתית וההגיונית ביותר היא החימצה התרבותית (זן מסוים) ...כאשר היא יבשה הם (הזרעים) דומים לחריוני יונים". ואם לא די בזה, בביקורת אודות ספרו של מוסלמן מעיר המבקר, בהתלהבות רבה: "הערך על 'חריוני יונים' בספר משנת 2012... הוא דוגמה נוספת לדיון מופלא השופך אור חדש על טקסט זה...אבל (המחבר) מציע... את ההסבר הלוגי הסביר ביותר לחידה זו".(Klingbeil 2014:251) חוקר מודרני אחר מסכם, ללא כל סימוכין: " 'חריוני יונים' נראה כשם עממי עבור סוג מסוים של מזון כמו חימצה קלויה".
2. נץ חלב מפושק ( Ornithogalum umbellatum L.) – לינאוס Linnaeus 1792:287) ) הציע שמין זה מתאים להיות 'חריוני יונים' על סמך הנימוקים הבאים:
א. מין זה גדל בשפע בפלשתינה.
ב. הפרחים דומים בצבעיו לצבע של צואת יונים וציפורים אחרות - אפור ולבן מכאן שמו (המדעי) Ornithogalum שפירושו חלב יונים (ὄρνιθος אורניתוס= ציפור, γάλα גלה=חלב). כפי שכבר פירש ר' עובדיה מברטנורא "ונץ החלב – פרחים לבנים כחלב ויש אומרים, עשב כשחותכים אותו יוצא ממנו חלב" (משנה עוקצין, פרק ג(.
ג. בפלשתינה העניים עדיין אוכלים את השורשים (הכוונה לבצלים).
מחברים אחרים הוסיפו עוד פרטים, כך למשל לפי אוברמאיאר (Obermeyer (1978:324 הפרחים הלבנים המפוזרים דומים מרחוק לצואת יונים. עמנואל לעף, גדול חוקרי צמחי היהודים, מציע לא לקרא 'חריונים' אלא 'חרצונים'. ואז משווים את המילה העברית למילה הסורית 'חרצנא' שזה אחד משמות נץ החלב. לעף מסכים עם לינאוס ש'חריוני יונים' הם למעשה, נץ החלב (Löw 1928,1:601).
שרל'ה אורן וחן שרמן מזכירות כי הרימב"ץ (ר' יצחק בן מלכי צדק מסימפונט) כותב, בפירושו לשביעית ירושלמי (ז',א'): "מהו חלבצים , ביצי נץ חלב, פי' שרשי נץ החלב דומים לביצים". ומכאן הערתן לגבי זיהוי החריונים: "יתכן והכוונה היא לשימוש בבצלים של צמחי בר שצורתם מזכירה, כאמור, ביצי ציפורים."
נץ החלב המפושק ידוע כצמח מאכל בכמה ארצות כמו: ירדן (Al-Qura'n 2005); טורקיה (Azbuka et al., 2006) וכורדיסטן העירקית Hosseini, et al. 2022) ). הבצלים ידועים ברעילותם לאדם (Elias and Dykeman, 2009) ולבעלי חיים (Villar et al., 2001; Mateos and Álvarez, 2010) וכבעלי תכולת גליקוזידים העשויים להשפיע על הלב (Diaz 2016:140). לכן יש לבשל את הבצלים או לצלותם כדי להכשירם למאכל (Texidor 1871) ויש לנקוט במשנה זהירות בעת אכילתם (Üstün et al. 2018: 87). לא מצאנו בספרות שום עדות שצמח זה שימש כצמח מאכל בארץ. מאחר ויש לבשל או לצלות את הבצלים לפני אכילתם, סביר להניח שבזמן מצור קשה היו לאנשים מספיק חומרי הסקה כדי להכין את הבצלים הללו למאכל. אפרים הראובני ((1947:129 העיר ששום חלק בצמח זה אינו דומה לצואת יונים וכי הבצלצולים רבים וקטנים. בצל האם קטן (בקוטר של 3-2 ס"מ) ולכן קשה לאסוף כמות הגיונית שתספיק למאכל. כיום צמח זה נדיר ומצוי בשדות מעובדים בשומרון Feinbrun - Dothan and Danin, 1991:783)).
למרות השגות אלו, מחברים רבים העוסקים בבוטניקה תנכ"ית סבורים שנץ החלב הוא האפשרות הסבירה ביותר עבור זיהוי 'חריוני יונים' והם חוזרים על הנימוקים של לינאוס ללא ביקורת (Callcott 1842:129-131; Tyas 1851:86-87; Kitto 1862 I:697-698; Post 1883:801; Moldenke and Moldenke 1952:162-163; Harrison 1966:32; Jensen 2012:48-49).). כאשר בדקנו 36 תרגומים של התנ"ך לאנגלית רק שלושה מהם תרגמו 'חריוני יונים' כ'שום בר' (כאשר בכוונה הכוונה לנץ החלב). https://www.biblestudytools.com/2-kings/25-25-compare.html
איור מס' 1: נץ החלב המפושק. שימו לב לבצלצולים הקטנים ליד צמח האם.
Kops, J., Flora Batava (1800-1934), vol. 5 (1828), t. 362
http://www.plantillustrations.org/illustration.php?id_illustration=136354
איור מס' 2: בצלצולי נץ חלב מפושק ליד בצל האם. צילום: אבינעם דנין. מתוך צמחיית ישראל ברשת
https://flora.org.il/plants/ornumb/
3. פקעון נאה
אפרים הראובני (1947:129) הציע את הפקעון הנאה (Bunium elegans) בתור 'חריוני יונים' כאשר למעשה הכוונה הייתה למין הידוע כיום בשם הנרדףBunium pauciflora . נימוקיו להצעה זו הם שהפקעת היא כמו תפוח אדמה קטן בגודלה וצורתה והיא מזכירה צואת יונים ולכן השם 'חריוני יונים' מתאים לצמח. הוא מציין שלעתים הפקעות נאכלות על ידי בעלי השדה וילדים. כן הוא מציין שבשנות רעב מחפשים אחר הפקעות ואילו מוכרים אותן ככתוב בספר מלכים. מין זה אינו מופיע בפלורה של הארץ (Feinbrun - Dothan and Danin, 1991). נגה הראובני (בחוברת של 'חינוך שדה' ללא תאריך עמ' 26) חוזר על הרעיון שהצמח 'חריוני יונים' אכיל ונראה שהתכוון להצעה של אביו. הוא אינו נוקב בשם מדעי והתמונה המצורפת היא של אסתום מצוי Astomaea seselifolia (DC.) Rauschert (=Astoma seselifolium DC.) . מין זה הוא בעל פקעת (איור מס' 3, בגודל של 4-2 ס"מ) הנאכלת בירדן (Tukan et al. 1998:230) וכן על ידי בדווים במזרח התיכון (Abu-Rabia 2014:30). הפקעת נאכלת טרייה, צלויה או מבושלת.
אסתום מצוי הוא צמח שאינו מופיע באוכלוסיות גדולות, אמנם הוא נמצא בשדות בשומרון (Dothan and Danin 1991:474), אך הפקעות קטנות ונראה שצריך מאמץ רב כדי לאסוף מספיק פקעות כדי שצמח זה יספק כמות מזון בסיסית.
איור מס' 4: אסתום מצוי. צילום: אבינעם דנין מתוך "צמחיית ישראל ברשת" https://flora.org.il/plants/astses/
4. חרוב מצוי
חוקר אחד שערך ניתוח פילולוגי של הפסוק בישעיהו ( ל"ו,י"ב): "וַיֹּאמֶר רַבְשָׁקֵה, הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי, לְדַבֵּר, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחוֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חראיהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שיניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם" הסיק ש'חריוני יונים' הם תרמילי חרוב (Cheyne 899:33). הצעתו התבססה על שינויים מפליגים בפסוק שנדחו על ידי חוקר אחר (Gordis 1937:167). קמפבל-תומפסון, אשורולוג רב-מוניטין שחיבר ספר על ה'בוטניקה האשורית', הציע על סמך מקורות בכתב יתדות ש'חריוני יונים' עשויים להיות זרעים של ašāgu' כלומר, זרעי חרובים, כאשר הוא טעה ופירש את המילה ašāgu כחרוב (Cambell-Thompson 1949:186).
כוגן ותדמור שכתבו פירוש לספרי מלכים טוענים ש: " 'חריוני יונים' יכולים להיות מזוהים כתרמילים בלתי אכילים של חרוב או צמח אחר" ( Cogan and Tadmor 1988:79). ובהערה באותו העמוד (הערה 29) הם מוסיפים: "בעקבות העדות מאכדית אודות הצמח halla/ze summati –'צואת יונים', הוא מזוהה כ- zer asagi = ḫarūbu, זרע של חרוב מדומה (=ינבוט)." נראה, אפוא שהם לא הבחינו בין החרוב לבין הינבוט. בחיבור מאוחר יותר כוגן ציין רק זרע של חרוב. "חריונים במשמעות 'צואת יונים', מתברר כזרע חרוב" Kogan (1990:23).
בעקבות כוגן ותדמור מצהירים גרינפילד ועמיתיו: "המלים ' חריוני יונים' מוכרות כמונח שהשתמשו בו לחרוב" Greenfield et al. 1991:121)). כמובן שיש להזכיר שהחרוב לא מוזכר בתנ"ך.
באשר למעמדו של החרוב במסופוטמיה יצוין שהמדובר בעץ ים תיכוני המגודל לעתים בלתי מזומנות בעירק ( Guest and Townsend 1966: 24-25) ואינו גדל שם כצמח בר Browicz 1983: 21-22)), מה שמקשה על קבלת זיהויו של קמפבל-תומפסון.
5. צבעוני מונטנה.
מין צבעוני זה (Tulipa montana Lindl.) אינו מופיע בארץ ותחום תפוצתו הוא עירק פרס וקווקז. (https://powo.science.kew.org/taxon/urn:lsid:ipni.org:names:543008-1
ברוך צ'יזיק (1952:786) הלך בעקבות שני חוקרים אחרים ( Hooper and Field 1937:183)) והציע שבצלי הצבעוני הזה הנמכר למאכל בעירק והידוע בשם fraiyonah'' אלו הם 'חריוני היונים'. עד כמה שידוע לנו אף מין של צבעוני בארץ אינו משמש למאכל.
איור מס' 5: צבעוני מונטנה.
Edwards, S.T., Botanical Register (1815-1828)
vol. 13 (1827) t. 1106
http://www.plantillustrations.org/illustration.php?id_illustration=46414
6. ינבוט השדה
הראשון שציין את הקשר האפשרי בין 'חריוני יונים' וינבוט השדה היה אופנהיים Oppenheim 1946:175-176)), הוא דן במונח האכדי ḫalla summati שמשמעו 'צואת יונים' והמתייחס לצמח והוא מציע שהביטוי העברי 'חריונים' יכול להיות גם שם של צמח. לפי רשימות שמות צמחים באכדית המונח ḫalla summati מתאים לצמח בשם šammu ēdu, אשר זוהה ע"י קמפבל-תומפסון (Thompson 1949: 264-65) ככלך החלתית (Ferula asa-foetida L.). זיהוי זה לא ניתן לאישור או להפרכה.
משה הלד (Held1965:395-8) דן בפרוטרוט את הקשר בין 'חריונים' לבין מונח אכדי נוסף zê summati שפירושו 'צואת יונים', זאת בעקבות הזיהוי המוקדם יותר (Landsberger 1937-1939: 139-140) של מונח זה עם הינבוט. הלד תיקן זיהוי מוקדם יותר של zê summati עם זרעי החרוב שנעשה על ידי קמפבל-תומפסון ( Campbell-Thompson 1938: 25; 1949:186).).
במחקר על צמחי הרפואה של מסופוטמיה שנעשה על ידי המחבר השני של רשימה זו ועמיתיה (Böck et al. 2023:102) הוסף עוד שם אכדי המתייחס לפרי ינבוט השדה. kabut summati ופירושו "גללי יונים" אשר משמש כשם נרדף ל- zê summati –'צואת יונים'.
ינבוט השדה זכה לכמה שמות באכדית. הצמח עצמו נקרא kabut summati ,כלומר, 'גללי יונים' בעוד תרמיליו נקראים ašāgu. המונח ḫarūbu הוא לא המילה האכדית היחידה המתייחסת לתרמיל. תושביה של מסופוטמיה העתיקה השתמשו בשני שמות נוספים: zê summati 'צואת יונים' ו- kabut summati 'גללי יונים' ( 2023:100-102 et., al. Böck).
נראה שאחת הבעיות הבסיסיות בספרות האשורולוגית היא שהמלומדים לא הבחינו, או שלא היו מודעים, להבדל שבין חרוב לינבוט.
ישראל אפעל Eph'al 2009:60. Note 67)) שם לב שלפי הלד ( Held 1965:395-8)) חריונים זהים לחרובים, כמו שהוצע בעבר על ידי צ'יין ((Cheyne1899:33, וחריונים מזוהים עם חרובים (באכדית ḫarūbu ) או עם ינבוט השדה הנקרא באכדית ašāgu.
כמה שמות צמחים תנכ"יים חולקים את אותו השורש השמי עם מונחים אכדיים כמו "קנה הטוב" עם השם האכדי qānu tābu שפירושו "הקנה המתוק" (Thompson 1949:20; Böck et al. 2023:163; Amar 2012:181) ). השום מכונה באכדית: šūmu והכמון Kamūnu. לכן נראה לנו שסביר לזהות את 'צואת היונים' האכדי עם המקבילה בעברית 'חריונים'.
ינבוט השדה גדל בשדות ועמקים בשומרון לעתים בצפיפות רבה (דפני 1975:18). הצמח בעל תרמילים גדולים (עד 6 ס"מ) , עסיסיים ואכילים (כשהם יבשים וטחונים) ונוצרים בכמות רבה. התרמילים נאכלים בעירק בתנאי מחסור ומכאן שמו הערבי 'tamir al-fakira' שמשמעוwתמר האישה הענייהw שנרשם בצפון סוריה (Guest and Townsend 1966:41). תרמילי הינבוט נאכלים כיום בטורקיה (Eksik et al, (2023:68; Yalçin et al. 2022: 65; Los and Tel 2013:35) וגם בארץ (ברקוביץ 2016).
עדות מחזקת נוספת לזיהוי ינבוט השדה עם הצמח ממסופוטמיה היא ההשתמרות של שימושיו הרפואיים במרוצת הדורות ואף בימינו.
מרכיב בשם Ze summati ('צואת יונים') שימש בבבל ( (Rumor 2016:80 להכנת תחבושות או משרים לטיפול במחלות עור שונות. בק ועמיתיה ( Böck et al. 2023:103) הוסיפו שימושים רפואיים נוספים לינבוט ממסופוטמיה כמו: שימוש פנימי לזיהומים בדרכי השתן, טחורים בזמן הריון וכאבי שיניים. שימושים אלו, של הינבוט, מצויים גם כיום ברחבי המזרח התיכון: לטיפול בפצעים ובעיות עור (רצועת עזה: Abou Auda 2011:3683 ; בעירק: Akrawi et al. 2021:2560, Mahmud et al. 2023:3832 ובאירן Solati et al. 2021:7; Noroozi et al. 2019:2; Dolatkhahi, et al. 2014:406; Miri et al. 2020:28); להורדת חום (אירן: (Khajoei Nasab and Esmailpour et al. 2018:2154 ; לטיפול בטחורים (ישראל: Palevich et al. 1986:293; ירדן: Qasem 2015:563 ואירן:( Miri et al. 2020:28; לכאבי שיניים (ישראל: Palevich et al. 1986:340 ואירן: Miri et al. 2020:28), לטיפול בדרכי השתן (ישראל: ; Abu-Rabia, 2005:297 טורקמניסטן Saadati et al. 2023) וכן כתרופה משתנת (אירן: Miri et al. 2020:28). נתונים המחזקים את זיהויו של הינבוט כ'צואת יונים' האכדי
סיכום
נציין שמיכאל זהרי Zohary 1982)) ויהודה פליקס (1976) בספריהם על צמחי התנ"ך לא מציינים 'חריוני יונים'. זהר עמר (ער, 2012:246-247 ) כולל 'חריונים' כ'שמות שהם ספק כינוי לצמחים'. אין זה מפתיע, איפוא שמוסלמן (Musselman 2012:50) מסכם ש:" אין עוד ירק תנכ"י שזכה לכל כל הרבה פירושים פראיים".
לאור סקירת הספרות אנחנו מציעים שהצמח הסביר ביותר כ'חריוני יונים' המקראי הוא ינבוט השדה.
ההצעות האחרות (חימצה תרבותית, נץ חלב מפושק, אסתום מצוי, חרוב מצוי וצבעוני מונטנה) נראות כבלתי מבוססות על סמך הנתונים הלשוניים, תפוצת הצמחים האלה בארץ, גודלם של חלקי הצמח והתאמתם למאכל במיוחד בתנאי מצור.
תודות
לד"ר דני וינשטוב, לד"ר יהורם לשם, לרב שמעון דדון ולשרל'ה אורן על הערותיהם החשובות. לד"ר אורי פרגמן-ספיר, המנהל המדעי של אתר צמחיית ישראל ברשת, על הרשות להשתמש בתמונות אסתום מצוי ונץ החלב המפושק ולנעם עביצל על תמונת הינבוט.
ספרות
אורן, ש. וח. שרמן (ללא תאריך). והחלביצין והבוכריה- עשבים לא נודעו. נאות קדומים, צמח החודש.
https://www.n-k.org.il/category-plant-of-the-month/ornithogalum-narbonense/
פליקס, י. ( 1976). עולם המומח המקרא. ת"א, מסדה.
קדרי, צ.מ. (2006). מילון העברית המקראית: אוצר לשון המקרא מאל"ף עד תי"ו . רמת-גן, אוניברסיטת בר-אילן.
Abou Auda, M. 2011. An Ethnobotanical Use of Plants in the Middle Area, Gaza Strip,
Palestine. Advances in Environmental Biology 5:3681-3688.
Abu-Rabia, A. 2005. Palestinian Plant Medicines for Treating Renal Disorders: An Inventory and
Brief History. Alternative and Complementary Therapies 11:295-300.
Abu-Rabia, A. 2014. Ethnobotany Among Bedouin Tribes in the Middle East. In Medicinal and
Aromatic Plants of the Middle-East, edited by Z. Yaniv and N. Dudai, pp. 27-36. Springer,
Dordrech.
Akrawi, S.H., Attimarad, M., Al-Dhubaib, B., Saoor, K. and H.E. Khalil. 2021. Isolation and Identification of the Chemical Ingredients of Prosopis farcta leaf Extract Using 13 C and ¹H-NMR Spectroscopy. Tropical Journal of Pharmaceutical Research 20(12). ttp://dx.doi.org/10.4314/tjpr.v20i12.15
Al-Qura'n, S. 2005. Ethnobotanical Survey of Folk Toxic Plants in Southern Part of Jordan. Toxicon 46:119-129.
Amar, Z. 2012. Plants of the Bible. Reuben Mass, Jerusalem. (In Hebrew).
Ben Gershon, L. (Gersonides). 2012. In Kings I & II - Mikra'ot Gedolot - 'Haketer'. Bar-Ilan University Press, Ramat Gan. (In Hebrew).
Berkowitch, A. 2016. Uses of Prosopis farcta as an Edible and a Medicinal plant. Kalanit 3. (In Hebrew). https://www.kalanit.org.il/prosopis-farcta/
Bochart, S. 1692. Hierozoicon, sive bipartitum opus de animalibus S. Scripturae. Pars secunda. Lugduni Batavorum: Cornelis Boutesteyn and Jordaan Luchtmans; Trajecti ad Rhenum. Guilelmum vander Water, Leiden.
Böck, B., S. Ghazanfar, and M. Nesbitt. 2023. An Ancient Mesopotamian Herbal. Kew Publishing. Royal Botanic Garden, Kew.
Boswell, J.T., Lankester, M. and Sowerby, J. 1873. English Botany, or, Coloured Figures of British Plants. Vol. 9, 3rd ed. George Bell and Sons., London.
Browicz, K. 1983. Chorology of Trees and Shrubs in South-West Asia and Adjacent Regions. Polish Scientific Publishers, Warszawa-Poznan.
Callcott, L.M. 1842. A Scripture Herbal. Longman, Brown, Green, and Longmans, London.
Campbell- Thompson, R. 1938. The Assyrian Kisal as the Origin of the Carat-Weight., Iraq 5: 23-30.
Campbell-Thompson, R. 1949. A Dictionary of Assyrian Botany. British Academy, London.
Cheyne, T.K. 1899. Something better than husks. The Expositor 55:32-35
Celsius, O., 1747. Hierobotanicon: Sive De Plantis Sacrae Scripturae, Disserationes Breves (Vol. 2). sumtu Auctoris. Upsala.
Cizik, B. 1952. Otsar Hatsemakhim. Herzeila,The Author. (In Hebrew).
Cogan, M. and H. Tadmor. 1988. II Kings. A New Translation with Introduction and Commentary. Anchor Bible, 11. Garden City, NY. Doubleday.
Dafni, A. 1975. Comparative Biology of Prosopis farcta) Banks et Sol.) Macbride from Different Habitats in Israel. Unpublished Doctoral Dissertation, Department of Botany, Hebrew University of Jerusalem, Jerusalem. (in Hebrew).
Diaz, J.H. 2016. Poisoning by Herbs and Plants: Rapid Toxidromic Classification and Diagnosis. Wilderness and Environmental Medicine 27:136-152.
Dioscorides, Pedíanos (1829), Pedanii Dioscoridis Anazarbei De Materia Medica Libri Quinqué (liber 1), translated by C. Sprengel, prostat in officina Libraria Car. Cnoblochii, Lipsiae.
Dolatkhahi, M., Dolatkhahi, A. and J.B. Nejad. 2014. Ethnobotanical Study of Medicinal Plants Used in Arjan–Parishan Protected Area in Fars Province of Iran. Avicenna Journal of Phytomedicine, 4:402-412. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4224954/pdf/AJP-4-402.pdf
Eph'al, I. 2009. The City Besieged: Siege and its Manifestations in the Ancient Near East. Culture and History of the Ancient Near East. Vol.36. Brill, Leiden and Boston.
Eksik, C. and A.K.A.N. Hasan. 2023. A Survey on Edible Plants for Human Consumption in Some Mountainous District of Mardin, Turkey. Afyon Kocatepe Üniversitesi Fen Ve Mühendislik Bilimleri Dergisi 23:555-575. DOI: 10.35414/ akufemubid.1243148
Elias T.S., and P.A. Dykeman. 2009. Edible Wild Plants: A North American Field Guide to Over 200 Natural Foods. Sterling, New York.
Farrar, D. D. 1894. The Expositor's Bible, The Second Book of Kings. Hodder & Stoughton, London.
Feinbrun-Dothan N. and A. Danin. 1991. Analytical Flora of Eretz-Israel. Cana, Jerusalem.
(In Hebrew).
Felix J. 1957. Plant world of the Bible. Massada, Tel Aviv. (In Hebrew).
Feinbrun-Dothan, N.and A. Danin. 1991. Analytical flora of the land of Israel. Jerusalem:
Fitch, J.G., 2022. On Simples, Attributed to Diocorides. Brill, Leiden, Boston.
Gordis, R., 1937. The Biblical Text in the Making: A Study of the Kethib-Qere.The Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning, Philadelphia.
Greenfield, J.C., Garrone, D. and J.A. Soggin. 1991. Doves' Dung and the Price of Food: The Topoi of II Kings 6: 24-7: 2. In Storia e tradizioni di Israele. Scritti in onore di J. Alberto Soggin, edited by D. Garrone and F. Israel, Paideia, Brescia, pp. 121-126,
Guest, E. and C.C. Townsend. 1966. Flora of Iraq: Leguminales. Vol. 3. Ministry of Agriculture of the Republic of Iraq, Bagdad.
Hareuveni, E. 1947. Me'olam hatsomeakh shel hatanakh (From the Vegetation World of the Bible). Report, World Congress of Jewish Studies, Jerusalem 1:128-188. (In Hebrew).
Hareuveni, N. (n.d.) Khinukh Sade. 2 (Field Education). Israeli Army Department of Education.
Tel Aviv. (In Hebrew).
Harrison, R. K. 1966. Healing Herbs of the Bible. Brill, Leiden.
Held, M., 1965. Studies in Comparative Semitic Lexicography. In Studies in Honor of Benno Landsberger on his Seventy-fifth Birthday, edited by. H. G. Guterbock and T Jacobsen. The Oriental Institute of Assyriological Studies, Chicago. 16:395-406.
Hooper D, and H. Field. 1937. Useful Plants and Drugs of Iran and Iraq. Field Museum of Natural History. Botanical Series, Chicago, 9:74–216.
Hosseini, S.H., Z. Sadeghi, S.V Hosseini, and R.W. Bussmann. 2022. Ethnopharmacological Study of Medicinal Plants in Sarvabad, Kurdistan Province, Iran. Journal of Ethnopharmacology, 288, p.114985. https://doi.org/10.1016/j.jep.2022.114985
Ibn Janah, Y. 1896. Sefer Haschoraschim. M'Kize Nirdamim, Berlin. (In Hebrew).
Jensen, H. A. 2012. Plant World of the Bible. Author House, Bloomington.
Josephus, F., 2012. The Great Roman-Jewish War. Courier Corporation, North Chelmsford, Massachusetts.
Keel, J. 1989. Sefer Melachim Meforash (A Commentary to Kings), HaRav Kook, Jerusalem. (In Hebrew).
Khajoei Nasab, F. and M. Esmailpour. 2019. Ethno-medicinal Survey on Weed Plants in Agro-ecosystems: A Case Study in Jahrom, Iran. Environment, Development and Sustainability, 21:2145-2164. https://doi.org/10.1007/s10668-018-0128-9
Kimhi, D. (Radak) (2012) In Kings I & II - Mikra'ot Gedolot - 'Haketer', Bar-Ilan University Press. Ramat Gan. (In Hebrew).
Kitto, J. 1862. A Cyclopaedia of Biblical Literature, Vol. 1, edited by W.L. Alexander, Adam and Charles. Black, Edinburgh.
Klingbeil, G.A. 2014. A Dictionary of Bible Plants. Biblical Research 24:250-251
Kogan, M., 1990. Through the Commentator's Looking Glass and What He Found there. In Proceedings of the tenth World Congress of Jewish Studies. Div. A: The Bible and its world. Jerusalem, August 16-24, 1989: 21-28.
Landsberger, B. 1937-1939 (with G, Meier), “Keilschrifttexte nach Kopien von T. G. Pinches. Aus dem Nachlass veröffentlicht und bearbeitet”, Arhciv für Orientforschung 12: 135-144.
Linnaeus, C. 1792. Praelectiones in ordines naturales plantarum, edited by P.D. Giseke, Benj. Gottl. Hoffmanni, Hamburg.
Löw I. Die Flora der Juden. 1928. Vol.1, Alexander Kohut Memorial Foundation, Wien and Leipzig.
Los, M.M. and A.Z. Tel. 2013. The Ethnobotany of Some Legume Plants Around Birecik Şanlıurfa. Adyutayam Dergisi, 1:31-39. https://dergipark.org.tr/en/download/article-file/1673091
Mahmud, S.O., Z.A. Amin, S.M. Nuraddin, and Alshawsh, M.A. 2023. Antioxidant and Wound Healing Properties of Prosopis Farcta and Adiantum Capillus Plant Extracts: An In Vitro Study. Journal of Pharmaceutical Negative Results, 14:3831-3839. DOI: 10.47750/pnr.2023.14.03.480
Mateos, J. and M.A. Álvarez. 2010. Plantas tóxicas españolas. Clave rápida de asistencia al diagnóstico. Ministerio de Medio Ambiente y Medio Rural y Marino & Real Academia de Ciencias Veterinarias, Madrid.
Miri, A., M. Khatami, O. Ebrahimy, and M. Sarani. 2020. Cytotoxic and Antifungal Studies of Biosynthesized Zinc Oxide Nanoparticles Using Extract of Prosopis farcta fruit. Green Chemistry Letters and Reviews 13:27-33 https://doi.org/10.1080/17518253.2020.1717005
Moldenke, H.N. and A.L. Moldenke. 1952. Plants of the Bible. Ronald Press, New York..
Musselman, L.J. 2012. A dictionary of Bible plants. Cambridge University Press, Cambridge.
Musselman, L.J. 2022. Solomon Described Plants: A Botanical Guide to Plant Life in the Bible. Wipf and Stock Publishers. Eugene, Oregon.
Noroozi, R., Sadeghi, E., Yousefi, H., Taheri, M., Sarabi, P., Dowati, A., Ayatallahi, S.A., Noroozi, R. and S. Ghafouri-Fard. 2019. Wound Healing Features of Prosopis farcta: In Vitro Evaluation of Antibacterial, Antioxidant, Proliferative and Angiogenic Properties. Gene Reports 17, p.100482. https://doi.org/10.1016/j.genrep.2019.100482
Obermeyer, A.A. 1978. Ornithogalum: A revision of the Southern African Species. Bothalia, 12:323-376.
Oppenheim, A.L. 1946. Assyriological Notes to the Old Testament. Jewish Quarterly Review 37:175-176.
Ozbucak, T.B., Kutbay, H.G. and O.E. Akcın. 2006. The Contribution of Wild Edible Plants to Human Nutrition in the Black Sea Region of Turkey. Ethnobotanical Leaflets 10:98-103.
Palevich, D., Yaniv, Z., Dafni, A. and J. Friedman. 1986. Medicinal Plants of Israel: An Ethnobotanical Survey. Herbs, Spices, and Medicinal plants: Recent Advances in Botany, Horticulture and Pharmacology 1:281-345.
Post, G.E., 1883. Flora of Syria, Palestine and Sinai: From the Taurus to Ras Muhammad and From the Mediterranean Sea to the Syrian Desert. 1st ed. Syrian Protestant College, Beirut.
POWO- Ornithogalum umbellatum L.
https://powo.science.kew.org/taxon/urn:lsid:ipni.org:names:539600-1 (visited 27.3.24)
Pinker, A., 2009. On the Meaning of šgl. Jewish Studies, an Internet Journal 8:167-182.
Qasem, J.R., 2015. Prospects of Wild Medicinal and Industrial Plants of Saline Habitats in the Jordan Valley. Pakistan Journal of Botany 47:551-570.
Rumor, M. 2016. Babylonian Pharmacology in Graeco-Roman Dreckapotheke With an Edition of Uruanna III 1-143 (138), Unpublished Doctoral Dissertation, Freie Universität Berlin, Berlin.
Saadati, R., Sattarian, A., Daneshvar, A. and E. Amini. 2023. Ethnobotanical study (with emphasis on medicinal uses) on Eastern Golestan province (Turkmen tribes) plants. Iranian Journal of Medicinal and Aromatic Plants Research 39:16-37. (In Farsi).
Smith, J.E. 1814. English Botany; or, Coloured Figures of British Plants, with Their Essential Characters, Synonyms, and Places of Growth: to which Will be Added, Occasional Remarks, James Sowerby, London.
Smith, J.E. 2018. 1&2 Kings, A Commentary. Lulu.com., Raleigh, NC.
Solati, K., Karimi, M., Rafieian-Kopaei, M., Abbasi, N., Abbaszadeh, S. and M. Bahmani. 2021. Phytotherapy for Wound Healing: The Most Important Herbal Plants in Wound Healing Based on Iranian Ethnobotanical Documents. Mini Reviews in Medicinal Chemistry 21:500-519. DOI: 10.2174/1389557520666201119122608
Texidor, J. 1871. Flora farmacéutica de España y Portugal. J.M. Ducazcal Imprenta, Madrid.
Tukan, S.K., Takruri, H.R. and D.M. Al-Eisawi. 1998. The Use of Wild Edible Plants in the Jordanian Diet. International Journal of Food Sciences and Nutrition, 49:225-235. https://doi.org/10.3109/09637489809086416
Tyas, R., 1851. Flowers From the Holy Land; Being an Account of the Chief Plants Named in Scripture, Houlston and Stoneman, London.
Üstün, N.Ş., A. Pekşen, S. Bulam and H. Duran. 2018. Edible Wild Herbaceous Plants Consumed in Giresun Province. Acta Biologica Turcica 32:84-89. https://www.actabiologicaturcica.com/index.php/abt/article/viewFile/201/815
Villar, L., Sesé, J.A. and J.V. Fernández. 2001. Atlas de la Flora del Pirineo Aragonés, Vol. II (Pyrolaceae-Orchidaceae). Consejo de Protección de la Naturaleza de Aragón & Instituto de Estudios Altoaragoneses, Huesca.
Yalçin, S., Hasan, A.K.A.N. and Çakilcioğlu, U. 2022. Traditional Uses of Some Food Plants in Suruç (Şanlıurfa, Turkey). Türk Doğa ve Fen Dergis, 11:59-65. https://doi.org/10.46810/tdfd.956778
Zohary, M. 1982. Plants of the Bible. Cambridge University Press, Cambridge.
