צילום: דרור כהן
המלך דוד ברומא/ שחר כהן
(רשמים מהמופע החדש שלDavid Gilmour – Luck & Strange)
מחכה לאוטובוס מכפר הנופש בו אני שוהה עם משפחתי, בפרסום המפתה קראו לזה קמפינג במרכז רומא, אבל האוטובוס מבושש להגיע ולפני עוד שתי נסיעות במטרו ורק שעה אחת כדי להגיע בזמן לסירקו מסימו, זמן ומקום ההופעה של ה-גיבור גיטרה שלי ואחד הסולנים והיוצרים החשובים בפינק פלויד, David Gilmour.
עולה על האוטובוס לשכונת "אורליה" ובירידה נוזף בעצמי קשות על הסיטואציה שהכנסתי את עצמי אליה. אבל זה לא זמן לחשבונות אלא לתושיה ואני מחליט לקחת מונית, יעלה מה שיעלה, רק שלא לקחתי בחשבון שמוניות באיטליה לא עוצרות סתם בכביש, מחליט להיכנס לבית קפה-פיצריה כדי להזמין טלפונית ושם פוגש זוג שמחכה גם למונית, יקשתי שיזמינו שתיים והבחורה מזהה על החולצה שלי את דיוקנו של דייויד גילמור.
"אתה להופעה?" שואלת, וברוב מתיקות מציעה לי לעלות על המונית הראשונה שמגיעה רגע לאחר מכן. נסיעה מהירה עם נהג וב21.00 אני מגיע למקום ושומע מהמונית את יריית הפתיחה, הקטע האינסטרומנטלי 5 A.M שפותח את האלבום הקודם של דייויד.
אמנם הנהג הוריד אותי בצד הלא נכון ויש הליכה ארוכה, וכשאני מגיע צריך ללכת לבית קפה ליד כדי להתחבר לWI FI כדי להוריד את הכרטיס הדיגיטלי שעלי להציג בכניסה, עדיין כועס על עצמי אבל ברקע שומע את BREATH וTIME מהצד האפל והכל כך מואר מוזיקלית וטקסטואלית כך שההתרגשות והעונג מתחילים לחלחל לוורידים, אני כאן – בפעם השנייה בחיי בהופעה של אחד המוזיקאים הכי אוהבים ומשפיעים עלי כגיטריסט ומוזיקאי! שריד נדיר ומדהים בחדות נגינתו ויצירתו מאבות הרוקנ'רול (שנוגע גם במוזיקה פסיכדלית, בלוז ופולק).
הפעם הקודמת הייתה לפני 8 שנים כשיצא האלבום RATTLE THAT LOCK (שמים לב בדמיון לשם האלבום החדש?) שאת השקתו ראיתי בטירת שנטילי היפה בפאתי פריז, גם אז נסעתי במיוחד מישראל והחוויה– רמת הסאונד והתאורה, הנגנים וזמרות הרקע, הנגינה המהפנטת של דיוויד וגם הלוקיישן המיוחד, נרשמה כהופעה הכי טובה שראיתי בחיי.
ועכשיו אני ברומא, שוב במקום יוצא דופן שהוכשר במיוחד לצורך המופע. הCirco Masimo הוא אתר ארכיאולוגי יפהפה לא רחוק מהקולוסאום, פעם שכן בו תיאטרון עתיק ועכשיו הובאו במיוחד יציעים לצורך ההופעה, ואני בדרכי ליציע הימני הקרוב לבמה שומע את Fat Old Sun עם סולו גיטרה מרהיב וקטעים מהאלבום החדש אבל פתאום רואה במרחב המרכזי שמול הבמה כסאות פנויים פה ושם ומחליט להתיישב שם.
ההתרגשות כבר מפעמת בי כשאני שואל את פאולה האיטלקית האם אפשר להתיישב לידה, היא מחייכת ומרימה את התיק.
דייויד מבצע שירים מאלבומי הסולו האחרונים שלו, החל מOn An Island שלדעתי הוא הטוב באלבומיו, דרך הקודם שמכיל מס' קטעים יפהפיים כמו In any tongue האנטי מלחמתי והמטלטל, וכמובן מהחדש ששניים מהקטעים היפים מתוכו, Yes I Have Ghosts (שלא בוצע בהופעה) ו Between Two Points מבוצעים עם בתו הצעירה והמוכשרת, רומני. פרי נישואיו לפולי סמסון שכותבת רבים מהטקסטים היפים באלבומים האלה, הסינרגיה המשפחתית והחיבור בין דיוויד לרומני היפה ששרה קולות ביתר השירים ומנגנת בנבל מרגשים.
פולי כתבה יחד עם דיויד גם חלק מהשירים לDivision Bell, בעיני אלבום מופת שהוכיח את גדולתה של פינק פלויד ובעיקר דיוויד כיוצר המרכזי בעידן פוסט רוג'ר ווטרס שהסתכסך עם שאר חברי הלהקה. הוא מבצע שירים נבחרים מתוכו כמו Marooned האינסטרומנטלי המהפנט וכמובן את High Hopes שהפך לקלאסיקה אמתית ובמהלכו מושלכים לקהל כדורי ענק בהשראת הקליפ האמנותי.
גם Sorrow מהאלבום הראשון שיצרו בלי ווטרס מבוצע בצורה מופתית, השילוב הזה בין להיטים פינק פלוידיים מכל אלבומי הלהקה בהם דיוויד היה בעמדת מפתח (את החומה פרט לשיר אחד וAnimals- למשל הוא לא מבצע, וגם לא את היצירה המופתית Echoes אבל הפעם הסיבה היא מותו של ריצ'ארד רייט, שותף מרכזי לכתיבה והביצוע שלה) לבין שירים נבחרים מקריירת הסולו עובדת מצוין, מצד אחד אתה מקבל קלסיקות על זמניות ומצד שני לא מרגיש שאתה במופע אנכרוניסטי אלא של אומן חי בועט ויוצר, וברמה גבוהה, כזאת שהציבה את האלבום החדש במקום הראשון במצעד האלבומים של בריטניה.
אני ופאולה שרים יחד את כל השירים, יש משהו מחמם לב בהתאגדות הזאת של אנשים מכל העולם לראות את אלוהי הגיטרה והיוצר האהוב עליהם, "המלך דיוויד ברומא" כפי שהכתיר אחד היוטיוברים. חגיגה של אהבת חיים ומוזיקה שעומדת בניגוד כל כך גדול למלחמה שמתחוללת כעת בישראל, כשאנחנו מדווחים על ליל הטילים מאיראן והטיסות מתבטלות אחת אחרי השנייה (בקושי הצלחנו להגיע לכאן והמחירים שהשקענו בטיסות לא סבירים בעליל, אבל את מי זה מעניין עכשיו?).
אני קם לסיגריה ותופס את עצמי רוקד לצלילי הנגינה שמתחילה לעלות באנרגיה, הקהל קצת בורגני ומבוגר אבל יש גם צעירים במראם או ברוחם והם כמוני רוקדים עכשיו בפאתי האזור המרכזי של ההופעה. כשאני הולך לשירותים אחד מהם שואל "How're you doing man?", חושב שאולי אני נראה מסטול מהשילוב בין בירה, סיגרה עייפות ואקסטזה אבל כשאני עונה לו שהכל נפלא הוא אומר "You're looking beautiful my friend", מן אחווה פינק פלוידית שזר לא יבין.
השיר האחרון מגיע, Comfortably Numb האלמותי עם הסולו שכבר הוכתר כאחד הסולואים הגדולים ברוק, אני ופאולה רצים קדימה להתקרב לאגדה החיה והנושמת, אך עם זאת כל כך צנועה ואנושית ששמה דיויד גילמור.
דיוויד ורומני גילמור - (clip) Between Two Points
https://youtu.be/A9qdvkx9E3o
האזנה לאלבום:
https://open.spotify.com/album/5ds8DFWVozMIxRP3qr5Vii?si=VxMbVJw8QqO3lyVkn4OiFw
שחר כהן-עורך מדור מוזיקה:
