ערב ארט-פואטרי - שירה במרכז עמיעד ביפו  |    דין לביא

ערבי שירה הופכים לאחרונה להיות חלק מאירועיי התרבות בעיר. וככל שירבו, זה לברכה. ערב שירה לא דורש הרבה, מקום נעים, קצת כיבוד, מערכת הגברה בסיסית הכוללת מיקרופון ורמקולים. שירה במהותה היא אינטימית ואישית, כתיבה היא אמנות הנוצרת בתוך קירות הבית, בין המשורר לבין עצמו. ערבי השירה מעניקים למשוררים במה, מאפשרים למשוררים לשתף את יצירתם, לשמוע ולהישמע, הם מפגש אנושי וחברתי, מצרך נדרש בזמנים של תקשורת וירטואלית.

הערבים האלו מביאים את השירה שבמהותה היא אליטיסטית לעם, לאנשים. הצירוף של תערוכת אמנות והקראת שירה בחלל התערוכה, הוא צירוף מוצלח המחבר בין שתי האומנויות, בין ציור לכתיבה, ואם לא באופן ישיר, אז באופן עקיף.

ערב ה-ארט-פואטרי התקיים כחלק מאירועי התערוכה: "בוחרים אמנות - בוחרים אהבה", אותה אוצרה והפיקה: איריס אלחנני, ברחוב עמיעד 12, מול שוק הפשפשים.

זה ערב ה-ארט-פואטרי השני. הראשון, היה אמור להתקיים באוקטובר שנה שעברה, אך נדחה לאפריל בשל פריצת מלחמת "חרבות ברזל".

מיכל פרי משוררת וציירת, ערכה והנחתה את הערב ביחד עם שוקי גוטמן משורר, מו"ל ומורה. מיכל פתחה את הערב והציגה את השירה כקול של הלב, התמצית. קול הנותן ביטוי לאנושיות, ומזכיר לנו שהחיים הם מגוון שלם של תחושות המתרחשות באינספור שכבות. מיכל סיפרה שלמרות שלא כיוונה את הערב לנושא מסוים, היא מצאה חיבור מפתיע בין השירים שהמשוררים שלחו. לדוגמא, שלושה משוררים שלחו שיר שכותרתו "תקווה". מה שמראה את הלך הרוח המשותף של כולם, סוג של תת מודע קולקטיבי, שרואים בו את ההשפעה של מאורעות השבע באוקטובר והשנה האחרונה.

"אמנות היא פריווילגיה, וכמו שהיא פריווילגיה, ולכאורה לא הכרחית - אי אפשר בלעדיה".

סיכמה מיכל את דבריה.

שוקי גוטמן הקריא את השיר "תקוותינו", שגם הולחן, השיר מנהל דיאלוג עם ההמנון

הלאומי "התקווה". התקווה ככוח מחייה, שגם מקימה לתחייה. "לִחְיוֹת – עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ " במשפט הזה מסתיים השיר.

יהורם גלילי בשירו "רוק בכיכר העיר" - מציג מציאות בה המיזוג בין תרבויות בישראל התרחש בעבר ולכן למרות שהיום זה שנשמע כמו אוטופיה, זה אפשרי, וזה פה, בכיכר השעון ביפו. "... מִתְנַגְּנִים בְּרֶכֶב עָמוּס / וְקוֹלָנִי צְלִילֵי מוּזִיקַת / פּוֹפּ עֲרָבִי,/ ... בַּמּוֹעֲדוֹן עַל גַּג / מִבְנֶה עַתִּיק מְחֻדָּשׁ, / ...צוֹרֵחַ רוֹקֶר צָעִיר / אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּאַנְגְּלִית / בְּמִבְטָא עִבְרִי כָּבֵד."

אצל אדוה קמחי -חן בשיר: "בלונה פארק" , הלונה פארק הוא מטפורה לחיים, "אין בי מורא" מצהירה המשוררת, שוב אנו רואים בשיר תגובה לחיים במציאות הישראלית, שפחד הפך לחלק מהם. "...מִצַּמַּרְתּוֹ הַיּוֹקֶדֶת כָּל מִתְקְנֵי הַפַּרְק נִדְמִים לְמֶטָפוֹרוֹת שְׁחוּקוֹת בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים שֶׁבִּלְעָדֶיךָ. וְאֵין בִּי עוֹד מוֹרָא. תִּרְאֶה, אַבָּא, אֲנִי גִּבּוֹרָה."

ראובן שבת הפגיש אותנו עם השיר "יצר לב האדמה", האדמה של ראובן היא ישות חיה,

והיא זועקת,  זועקת את הניצול ההרסני שלה על ידי האדם. ועם השיר השני שהקריא "קסם", שיר המתאר מאפה שאימו נהגה לאפות, העולם נחווה דרך הפריזמה של הזיכרון הקסום הזה.

"...רֵיחֵךְ -מַאֲפֵה תְּמָרִים עָגֹל / מֶתֶק הַקִּנָּמוֹן חָבוּי בְּתוֹךְ / עוּגִיּוֹת אֱגוֹזֵי הַמַּזָּל שֶׁל / יָפְיֵךְ..."

חדווה ראובן הקריאה שיר ששמו "תקווה" - התקווה של חדווה היא גשר המחבר בין שברי זיכרונות עם התקוות. "... יֶאֱסֹף אֶת שִׁבְרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת / שֶׁל הַקָּצֶה הָאֶחָד עִם תִּקְווֹת הַשֵּׁנִי."

ורדה שפין גרוס קראה את "תנים", והשיר השני "נצנצים", שירים המבטאים געגוע עמוק למי שהיה קרוב ואיננו עוד. מתוך "תנים: "...לֵיאוֹנַרְד כֹּהֵן חוֹרֵךְ אֶת הָאֲוִיר / וַאֲנִי שׁוּב עִם אוֹתוֹ גַּעְגּוּעַ בַּלֵּילוֹת / וּבְכִי הַתַּנִּים."

בין ההקראות  שחר כהן ריגש בשני קטעים מוסיקליים, בשירה ובפריטה בגיטרה.

מיכל פרי סיימה את הערב בהקראת השיר "הרוח האחרונה". שיר המפגיש עם חווית המוות ועם התמודדות עם פרידה. "...כְּשֶׁהַמָּוֶת יִדְפֹּק עַל הַדֶּלֶת, / כְּשֶׁהַמָּוֶת יָבוֹא וְיִקַּח / אֶת הָרוּחַ הָאַחֲרוֹנָה. / גַּם הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי / תִּהְיֶה שָׁם זוֹעֶקֶת - / הִיא מֵעוֹלָם לֹא יָצְאָה."

מי שנכח זכה לשמוע שירה משובחת בערב מרתק, ערוך ומוגש באופן מקצועי.