מאמר:
המאבק והנחישות; הוא חי - היסטוריה חיה ונושמת/ הרצל חקק
על הספר 'הוא חי'- פרקז- מורשת האמיצים -דיבראן פילי[קוסובו]
תרגום הספר מאנגלית : המשוררת ומנהלת קשרי חוץ באתר בכיוון הרוח-איריס כליף
האפוס המרגש 'הוא חי' פורש בפנינו תקופה כל כך רחוקה במבט כל כך קרוב, כל כך אינטימי וצורב. החיים למען מטרה, למען יעד של חירות נראים כסיפור שיש בו ממד לאומי מצד אחד, אבל משמעותי מאד, משדר מסר אוניברסלי. פשר לכל העולם.
הרומן משופע בתיאורים מרתקים של מאבק לא נלאה, של נחישות ואומץ, גבורה עילאית שיש בה שיעור כיצד נלחמים יחד למען מטרה מקודשת.
האירוע המכונן בספר היסטורי זה הוא הסולידריות, ההתחברות סביב שבועה משותפת, נדר אחד מעורר השראה. חזק מכול הקטע הזה – הנדר של אזם גאליצה:
"באביב 1915 החליט אזם להקים את קבוצת הלחימה שלו. יחד עם שניים מאחיו וכמה גברים מהכפרים הסובבים, הם התאספו בגאליצה בצילו של עץ עתיק (קברים אלונים), ערכו שולחן וסביבו ישבו. אמא שריפה הביאה דגל לאומי ששמרה בתחתית ארון ולאחר שפרשה אותו היטב הניחה אותו על השולחן. הלוחמים, עם יד שמאל על הלב ויד ימין על הדגל, נשבעו פה אחד: "אנחנו נשבעים בדגל הקדוש הזה שכל עוד אנחנו חיים נילחם למען חירות האדמות האלה. אנחנו נשבעים ונודרים שניתן את חיינו למען קוסובו כאילו נולדו מחדש".
הסכנות אורבות לקבוצת הלוחמים למען מטרתם – ואנו הקוראים חשים חיבור למאבק ההרואי הזה – חרב המלחמה אינה חדלה לסכן אותם, והתיאור של ההיסטוריה הרוטטת הזו רווי בתיאורים אנושיים של מעללי גבורה, יכולת לשרוד, ועם זאת לשמור על ערכים אנושיים בתקופה כל כך קשה, מלאה במעשים אכזריים. הם יודעים להגן על עמם ועל מולדתם.
אנו עדים לרצף של מאבקים – והשם דרניצה הופך להיות חוט שני המקשר בין כל חלקי העלילה. מאבק שנקשר במקומות שעליהם לא מוותרים, ויש לכך עדות גם במדיה האמריקאית שמבליטה את המשמעות ההיסטורית של המאבק:
"דרניצה האמיצה, תחת הנהגת הלוחמים שלה, שבאן פלווז'ה ומוחמד גרדיצה, הכריזה מלחמה על הצבא היוגוסלבי ועל האידאולוגיה הקומוניסטית כמו הפאשה של יאנינה שהכריז מלחמה על האימפריה הטורקית".
המאבקים נועדו להימשך עד לניצחון והספר 'הוא חי' אכן מתאר יעד של חיים שאינו פוסק לרגע, והלב שלנו יוצא לגבורת הלוחמים הנלחמים בחושך המוחלט, ויש תקווה. אנו חשים הזדהות עם הנאבקים שאינם מוותרים, ממשיכים כשבעיניהם הם רואים את האור המתקרב מקצה המנהרה,
ככל שהעלילה מתפתחת, אנו עדים לכך שהפרספקטיבה מאפשרת לנו להביט לאירועים היסטוריים במבט מרוחק מעל, להבין מה משמעות הדברים. העלילה ההיסטורית רצה לקדימה, ואנו מביטים מחדש על כל מה שקורה, ואכן הדברים מקבלים אור אחר כחלוף הזמן. ככל שהמאבק נמשך וצובר תאוצה, אנו חשים, כמה חשובה בלב הלוחמים הנחישות והתקווה.
הקריאה הקולחת במסכת האירועים המרתקים אינה צריכה להשכיחנו שמדובר בספר, שהוא הרבה יותר מיומן חוויות מסעיר. הספר המרגש הזה מעצב דמות של לוחמים אמיצים, וכמובן מבליט את הערכים והמטרות של מי שנועד לפקד על המאבק הגדול.
כשאנו מרותקים למאבקים הגדולים, אנו נחשפים למשמעויות הפוליטיות שמשתלטות על ההתרחשות – וכרומן היסטורי, גם רומן זה חושף את האינטריגות והבחישה של המעצמות:
"המעצמות הגדולות של אירופה הכירו באופן חד צדדי בזכותן של המדינות השכנות סרביה ומונטנגרו לחלק ולספח שטחים אלבניים! אירופה חילקה את השטחים האלבניים. העם האלבני נאלץ להמשיך את ההתנגדות החמושה ולהגן על אדמותיו. מנגד, הפולשים הסלאביים הברבריים, מונעים מתשוקות ההתפשטות הנמוכות שלהם, ביצעו זוועות, הטילו טרור על האוכלוסייה האלבנית במטרה לדכא את ההתנגדות שלהם ולעקור אותם, עם מטרה להמשיך בניקוי אתני כדי לשנות את המבנה הדמוגרפי של קוסובו. מאחורי כל זה עמדה המטרה הנסתרת של השלטונות הסרביים להביא מתיישבים סרבים ומונטנגרים לקוסובו במקום האלבנים, דבר שנמשך בצורות שונות עד סוף המאה העשרים".
הסיפור עצמו חושף את הלוחמים והמפקדים, מאיר לפנינו תקופה שלמה, ובעיקר מאפשר לנו לחוש את הסערה המטלטלת את השנים הסוערות האלה. מעבר לדברים הקורים, אנו בוחנים את ההיסטוריה באור אחר, מנסים להבין את סולם הערכים שלה.
מי שקורא בלהט את הרומן ההיסטורי הזה, לרגע אינו חדל מלבדוק את זהותו, את השייכות והקשר בין הלוחמים, בין הנאבקים לבין האויבים שעומדים בדרכם, וכמה חשוב בתקופה כזאת, לשמור על המטרה, לדעת לשרוד.
גדולתו של הספר הזה בכך שהוא יודע להציב ולהאיר מפקדים הרואיים וגיבורים כמודל לעולם כולו, כדוגמה ומופת – והנה עדות לדרך שבה הספר נותן כבוד לגיבור לאומי, שלא נשכח:
"ארגון המאבק לשחרור המולדת בדרניצה לא נפסק. מאמצי השחרור נמשכו תחת הנהגתו של האיש האמיץ שאקיר סמקה, ולאחר נפילתו הובלה התנועה על ידי אזם ושוטה גליקה. במהלך כל ההתנגדות לשחרור הלאומי, היה מורשל, בנו של אחמד דליה, אחד הלוחמים הבולטים בקבוצתו של אזם ביתה גליקה, והוא היה האדם המהימן ביותר שלו. מורשל מעולם לא הניח את נשקו אפילו לרגע".
המאבק הבלתי נלאֶה והערך של הגבורה – הם חוט השני לאורך הרומן ההיסטורי הזה.
אנו עדים במהלך המעבר בין המעשים והפעולות – לרגעים של חשיפה של עולם שלא נשכח, עולם שידע להתמודד עם מצבים רבים. הרומן חושף אותנו ל אבחנה הזו בין מצבי אנוש ומצבים הפוגעים בצלם האנוש. מעשים של אכזריות מוארים ללא רחם, וכוחם של הנאבקים למען המטרה הוא הנותן משמעות לעתיד, לרצון להמשיך הלאה.
הארה של גיבורים אמיתיים היא ליבו של הרומן הזה – וכך אנו זוכים לאלומַת אור על גיבור מיוחד במינו:
"טאהיר לא נלחם למען תהילה או הכרה, לא בשביל שיר והיסטוריה, אבל שמו, תהילתו, שירו וההיסטוריה שלו נולדו על יסודות מגדלו. סבו, אמין לאטי, היה לוחם של אזם ביתה גליקה, בעוד שאביו, נבי, נלחם לצדו של שבאן פלווזה ולאחר מכן נרשם אחיו של טאהיר, בקיר, שנמנה עם שורות צבא השחרור של קוסובו ונפל כגיבור החירות של המולדת".
אכן לפנינו היסטוריה רוחשת וגועשת, מגוון של אירועים סוערים – אבל יש משמעות מעבר לכל הדברים. יש תחושה, שאנו צופים במסכת של אירועים צבעוניים ומותחים, אך כל העת היד על הדופק: אנו יחד עם הגיבורים, נושמים אותם וצופים בדרמה לעומק: אנו בוחנים את קשרי האנוש, את הסכנות, את הפחדים, את ערך הרֵעות בין הלוחמים.
אכן זה רומן שיש בו שילוב של מציאות ואגדה, אבל בעיקרו זה סיפור של עוצמה, גבורה רוחנית שהיא מעבר לגבורה הפיזית.
מי שקורא ,מרגיש מיד שהוא צופה באֵפּוס אדיר של מאבק היסטורי בלתי נשכח: יש הרבה רגש מעבר לתיאורים ההיסטוריים, ואנו הקוראים יודעים לבחון את הזווית האנושית שמֵעבר לַקורֶה. הקוראים עדים למבט מקרוב על מורְאות המלחמה, לתחושה שמעבר לזוהר של הניצחונות הסבל לא נשכח, נותרת צלקת בלב לאחר התקופה הסוערת הזאת. רק ההצדעה לגיבורים הגדולים משאירה איזו נחמה.
הספר אכן ידע לתת כבוד לגבורתו של טאהיר ולהפוך אותה לסמל מעורר השראה, אך אנו לומדים שיש לכל גיבור ממשיכי דרך, אלה שימשיכו את המורשת הזאת – וזה מה שחשוב. ליד גופתו של טאהיר הגיבור אין הם חשים מובסים או נשברים. הם לוקחים זאת כדוגמה, כמופת, והם נשברים לפני הגופה של הגיבור הגדול:
"אנחנו נמשיך את המלחמה שאתה התחלת עד הטיפה האחרונה של דמנו".
והרומן מפרט בפנינו את הערכים הנעלים של הקרבה למען הכלל, למען העם.
"נחישות להקרבה למען המולדת הייתה מעשה נשגב לעדם ישארי ומשפחתו. זה מעיד על כיוון החיפוש שלו לדרכי החירות והמאמצים להקריב כדי לשחרר את המדינה מהאלימות והטרור של הממשל הסרבי".
אין זה ספר רגיל, שבו מתארים ביובש תלאות מלחמה והפגזות או עלילות מקובלות ומוכרות – שכן זווית הראייה של הכותב שונה. כאן חשובה ברומן ההיסטורי הזה ההילה מעל למציאות: לכותב חשוב מתן משמעות מעבר, פילוסופיה של חיים, שתישאר מעבר לכל התסבוכת ההיסטורית.
השם 'הוא חי' מעיד, שיש משהו שנשאר מעל לכול, יש משהו אַל זמני מֵעבר לזמן, ואנו מגלים לקראת סוף הרומן את הכיתוב הזה:
"הפנומן של הנצח
הוא חי".
אכן מציאות והיסטוריה הופכים לעתים לאפוס מפואר, סיפור על זמני. ואכן כך מסכם הרומן את גבורתו של עדם ישארי:
"הפנומן עדם ישארי נקבע באנדרטה פיזית ורוחנית נצחית, לא כאגדה מימי הביניים, לא כאגדה של נרטיבים מיתולוגיים מסורתיים, אלא כדמות מיוחדת וריאליסטית בהיסטוריה עם פרופורציות טיפוסיות וריאליסטיות כמו מעשיו וגבורתו שסימנו את הבסיס והגיעו לשיאים שאליהם אפילו האגדות לא מגיעות, ומסמנים את האינסוף, מעבר לו העולם מפסיק".
לכותב חשוב להעביר לנו את המסר הרוחני שמעבר לזמנים הקשים, לזמן שמתנכר לאלה שסבלו, שראו כיצד מנסים לשלול מהם את חרותם. הרומן כמו אומר לנו, שיש להבין את האנושיות שמעבר לדברים, לקלוט את הפרספקטיבה וההבנה שיש במבט לאחור, באותה שיבה מאוחרת לכל אשר קרה – ויש כאב מעבר לכול. לעולם לא נחדל לשמור בלב את השכול, את הסבל וכמובן את התקווה.
