על שפגאט ספר השירה-אילנה בוגומולני / נירה יקואל
אילנה בוגומולני – ילידת 1960, עלתה לישראל מריגה, לטביה ב-1973. מתגוררת בקרית אונו. מהנדסת מחשבים בהייטק, נשואה כמעט 40 שנה, אם לשלושה, וסבתא. כותבת שירים ומתרגמת מגיל 20, ברוסית, עברית ואנגלית. שיריה פורסמו באתרים ובכתבי עת מקוונים, וכן בכתבי עת מודפסים ואסופות שירים.
"היי נירה, מה שלומך? מתי מתאים לך לדבר כמה דקות?" שואלת אילנה, ואנחנו קובעות.
"אני מוציאה ספר שירה בימים אלה, ספר ראשון, ביכורים. יש בו שירים ישנים ושירים חדשים, הוא חובק את חיי. אני רוצה לבקש ממך, האם תוכלי לערוך לי ראיון?", ואני נענית להרפתקה.
אני קוראת את השירים של אילנה ומרגישה כמו גרגר של חול, שעינה בוחנת בזכוכית מגדלת – בוחנת את שביליי, את מבוכיי, את מסתוריי. היא מכירה את העבים, היא מכירה את הזאבים, היא מכירה את היער, ואת היד הלופתת את הצער. היא יודעת לזלף אותם במדויק, ולהשאיר רווחים לרוח הנושב, נושף, נושר, נוסק ושוב חוזר. אני קוראת את המילים של אילנה, וכמה שאצמצם את עצמי – לא אצליח להימלט מהתחושה שזו לא אני שקוראת את אילנה, זו אילנה שקוראת אותי.
"אני רואה בזה איזשהו פרדוקס", אומרת אילנה, "ככל שאני חושפת דברים שהם יותר פרטיים ונכונים לי באופן אישי, ככה הם יותר אוניברסאליים ונוגעים באנשים".
"אילנה", אני שואלת אותה כשאנחנו נפגשות, מודעת למורכבות ולאינטימיות של השאלה, ובמיוחד בימים אלו – "אז מה שלומך?"
ואילנה עונה: "זה מורכב ומעורב, גם במישור האישי, וגם הלאומי", והיא אוספת את עצמה ומחכה שאשאל אותה שאלות של ראיון. ואני – מחכה לסדק שיופיע כדי שאוכל להתגנב דרכו, ובין לבין אני שואלת: "ספר שירה ראשון, מדוע עכשיו?"
"זה פשוט הבשיל", אילנה עונה, "החלטתי שיש לי מספיק שירים, וגם קיבלתי פידבקים שעודדו אותי, אז החלטתי לצאת עם זה לאוויר העולם".
"מה מקור שם הספר, למה דווקא שפגאט?"
"זה שם של שיר הפותח את הפרק השני של הספר, שישי בו את השורות האלה "אֲנִי נִמְתַּחַת בִּשְׁפָּגָאט בֵּין עֲבוֹדָה וּמִשְׁפָּחָה ,כֻּלָּם צְרִיכִים בְּבַת אַחַת הַכֹּל – וּמָה אֲנִי צְרִיכָה?". אני מרגישה שזה מייצג את ההוויה שלי, שאני נמתחת לא רק בין שני אלה אלא גם להרבה כיוונים נוספים – זוגויות, יצירה, בריאות ועוד, ועל זה הספר.
"מדוע חילקת את הספר לשירים ולפזמונים?"
אני שואלת, ומודה שלא בכל השירים הבנתי את החלוקה.
ואילנה עונה: "זה נכון, ישנם שירים על הגבול האפור, שיכלו להתאים גם לפה וגם לשם. בחלק הראשון של הספר השירים הם יותר פואטיים. הם לא נכתבו כפזמונים, הם לא נועדו להלחנה, אף על פי שחלקם מולחנים. בחלק השני של הספר השירים נכתבו מראש באופן קליל יותר, יותר דברים כפשוטם, אף על פי שחלקם מאד אישיים ונוגעים, וגם כתובים בשפה גבוהה". "חשובה לי ההבחנה", אומרת אילנה, "כדי שהקוראים ידעו למה לצפות".
אילנה ממשיכה ומספרת לי על השירים, והיא אסופה ומדויקת וסדקים לא נראים בחלל, רק בקירות ובשירים. בשירים... כמובן! אני עוברת עם אילנה על השירים, הרי זה מה שחשוב, ו"משהו חשוב" זה גם השיר שפותח את הספר:
מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב הָלַךְ לִי לְאִבּוּד,
זֶה הִכָּה בִּי בַּבֶּטֶן הָרַכָּה
וְהִתְפַּשֵּׁט מִתַּחַת לַצְּלָעוֹת
כְּמוֹ שְׁלוּלִית קָרָה, כְּמוֹ בּוּעָה רֵיקָה.
"למה השיר הזה דוקא פותח את הספר?"
"זה שיר על אובדן – של תמימות, של תקוות ותכניות, של כל דבר בעצם. בתקופה כל כך קשה שעוברת על כולנו, ומכיוון שאין בספר שירים על המלחמה (כתבתי שירים על המלחמה, אבל הם נכתבו אחרי שהספר נסגר), נראה לי נכון לפתוח עם שיר על אובדן".
"ואולי הוא מתחבר גם לפסנתר שנפל לך על הראש?", אני שואלת ומתייחסת לשיר "עכשיו כשהפסנתר", שמילותיו נופלות לי על הראש באופן מדויק:
עַכְשָׁו כְּשֶׁהַפְּסַנְתֵּר נָפַל לִי עַל הָרֹאשׁ,
אֲנִי כְּבָר לֹא חוֹלֶמֶת תָּכְנִיּוֹת לִטְוָח אָרֹךְ,
לֹא יְכוֹלָה לִדְרֹשׁ, לֹא מוּכָנָה לִפְרֹשׁ,
יוֹרֶקֶת אֵשׁ, עוֹלָה בַּלֶּהָבָה –
עַכְשָׁו כָּל יוֹם הוּא יוֹם חָדָשׁ שֶׁל אַהֲבָה.
"כן, נפל לי פסנתר על הראש. זה מאד פשוט". היא מספרת לי על מחלתו של בן זוגה, ועל החיים שלוקחים אותך לכיוונים בלתי צפויים, ועל השירים שנכנסו לספר ועל אלו שלא. "השיר "תהליך", מדבר על זה", היא אומרת, ואני קוראת על השקט ועל הדמעות:
הַכֹּל שָׁקֵט עַכְשָׁו, הַכֹּל שָׁקֵט .
בְּשֹׁךְ הַהִתְפָּרְצוּת, בְּבוֹא הָעֵת ,
דְּמָעוֹת זָרְמוּ חָפְשִׁי, בְּלִי לְהָאֵט ,
עַד שֶׁנִּגְמַר. הַלֵּב נוֹתַר רוֹטֵט :
הַכֹּל אֱמֶת עַכְשָׁו. הַכֹּל אֱמֶת !
"איך נולד אצלך שיר?"
"זה משתנה. אין כללים", היא עונה, "אבל לרוב תהיה טיוטה ראשונה גרועה, ורק אחר כך אני משפרת, מדייקת, מקלפת את הקליפות, עד שאני מגיעה למה שרציתי לומר, למרות שלפעמים אני בעצמי לא יודעת מה רציתי לומר. יש גם שירים שנכתבים בשטף, בלי תיקונים אחר כך. המוזה באה הרבה פעמים מתוך הכתיבה עצמה. לכן אני אוהבת ללכת לסדנאות כתיבה. הן נותנות לי מסגרת לכתיבה והשראה, וכשיודעים על מה רוצים לכתוב, ה'איך' מגיע יותר בקלות, המילים זורמות. השיר "שמיטה אישית", למשל, נכתב בהשראת קול קורא בנושא שמיטה, ה"איך" נולד בבת אחת, אחר כך הגיע הליטוש"
גַּם אֲנִי זְקוּקָה לִשְׁנַת שְׁמִטָּה :
לִשְׁנַת פֻּרְקָן מִבְּלִי לָשֵׂאת בָּעֹל, מִבְּלִי לִמְשֹׁךְ בָּעֲגָלָה ,
שִׁחְרוּר זְמַנִּי מִכֹּרַח לְהָנִיב
תּוֹצֶרֶת מוֹעִילָה.
"ויש שירים", מוסיפה אילנה, "שיוצאים כשהרגשות עוברים את הסף, כדי לא להשתגע, שנשפכים בבת אחת, כמו "שחרור קיטור" שנכתב בזמן הקורונה":
...בְּהִתְגַּדֵּשׁ הַלֵּב בַּאֲבָנִים, הָרֹאשׁ בַּחֲרָבוֹת,
בְּפַחַד, בִּשְׁפָכִים, בְּזַעַם עַל אָזְלַת הַיָּד ,
עַל חֹסֶר הָאוֹנִים, עַל הַמִּרְמָה, עַל הַמִּצְעָד
שֶׁל כָּל רַבֵּי־הָאַלּוּפִים מוּל הַקֵּיסָר הַמִּשְׁתּוֹלֵל ,
עַל קֶרֶן אוֹר, קַרְנוֹת מִזְבֵּחַ ,
מִסְדְּרוֹנוֹת חוֹלִים מְיַחֲלִים לִמְחוֹלֵל...
"יש גם ביקורת בשירייך", אני מציינת, ואילנה מגיבה: "בוודאי שיש ביקורת, בוודאי. יש זעם, יש מועקה, ויש שחרור קיטור".
"ומה מחזיק אותך למעלה?"
אֲנִי כְּמוֹ מָטוֹס, כְּמוֹ צִפּוֹר נוֹדֶדֶת -
מָה שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתִי לְמַעְלָה זוֹ הַמְּהִירוּת
וְאִם אָאֵט, אִם אֲנַסֶּה לָרֶדֶת ,
כִּי אָז אוּלַי אֶפֹּל, אוּלַי אָמוּת.
"זאת פיזיקה פשוטה", אומרת אילנה, ומסבירה לי על אווירונאוטיקה ועל כוח עילוי בדיוק של מדענית, ועל הפחד לעצור, ומשם אנו טסות היישר אל הילדות בברית המועצות, כי זו התרבות שאילנה ספגה – אגדות של פושקין, אומנות ושירה. ילדה יחידה, ילדה של אגדה.
אילנה קוראת משירה "הילדה הנצחית" ואומרת: "זאת בול אני", והשובבות ניבטת מעיניה. "הייתי בת יחידה, הייתי בעיקר בתוך הדמיון שלי, תולעת ספרים. כל קיץ ביליתי עם סבתא בחדר שכור ליד הים, הנהר והיער, עם גרגרי יער ופטריות. שרתי במקהלה בבית הספר ושרתי בהרמוניות עם אמא שלי. בבית ספגתי מוזיקה קלאסית בתקליטים, וספרי אומנות ואופנה (סבתא לימדה תפירה). באתי מבית שיש בו הרבה ציירים, אבא שלי היה במאי סרטים דוקומנטרי פואטי, שזה אומר לחפש את הסיפור ואת הסוד מאחורי הסיפור, את הדיוק, ואמא שלי היתה ביוכימאית אבל גם כותבת הייקו בגרמנית, שפת האם שלה".
"הכתיבה מגיעה מהמקום הזה", מוסיפה אילנה, "השפה חשובה לי, הדיוק במילים. איך מוצאים את המילים המדויקות שמבטאות את התחושה. אם המילים יוצאות באופן מדויק ואותנטי ככה זה גם יגיע לצד השני. חשובה לי גם הצורה של השיר, המצלול, המקצב. היכולת למשקל ולחרוז בצורה מדויקת ומבלי להתאמץ מגיעה מהשירה הרוסית, על זה גדלתי. אבל אני כבר מזמן השתחררתי מהצורך להצמד לצורות הקלאסית, יש יותר חופש, לפי מה שהשיר דורש".
"את כותבת גם ברוסית?"
" כתבתי הרבה שירים ברוסית, אבל לא בעשור האחרון. פָּלֵטָת הצבעים ברוסית שנחוצה כדי לכתוב שירה כבר אבדה לי, אני חיה בעברית וגם באנגלית. אני מתרגמת לפעמים שירים מרוסית לעברית, או בין אנגלית ועברית, וכותבת גם באנגלית. לכן יש בספר גם קטעי תרגומים לאנגלית".
"כתיבת השירים – מה היא מאפשרת לך? מה היא משחררת ממך לחופשי?"
"השירה היא גם שסתום לשחרור קיטור וגם הדרך להתחבר למהות שלי, לרוח והנפש, לתת להם ביטוי. יש שיר בספר שמתייחס לכך – "נחום-תקום":
וְאָכֵן, שִׁירָתִי אֵינָהּ מְיֻסֶּרֶת ,
הַכְּאֵב רַק מַבְלִיחַ בֵּין הַשּׁוּרוֹת....
אֲנִי חָיָה עַל בִּימַת תֵּאַטְרוֹן, לֹא בְּסֶרֶט ,
לֹא מַרְשָׁה לְעַצְמִי, לֹא מִתְמַסֶּרֶת
לַמָּרָה הַשְּׁחֹרָה, כְּתִיבָתִי לֹא מְבַשֶּׂרֶת
תְּהוֹמוֹת הַיֵּאוּשׁ כָּרָאוּי לִמְשׁוֹרְרוֹת.
"שירה שאינה מיוסרת", אני מציינת, "עם יכולת לגעת בכאב, ולעלות בחזרה ולנסוק לשמיים. ליפול ולקום כמו נחום-תקום".
"מה ניתן ללמוד עלייך מהשירים? את הרגעים יוצאי הדופן או דווקא את השגרה?"
"האם שגרה ראויה לשיר?" שואלת אילנה, ועונה: "בכל שיר אני מביאה את עצמי, אבל צריך להיזהר מפרשנויות נחרצות, לפעמים גם המשורר לא יודע למה הוא מתכוון. לפעמים שיר משקף שגרה ולפעמים הוא משקף את רגעי החסד או הכאב. כשמסתכלים על השירים כמכלול, הם משקפים את החיים שלי, משקפים ערכים, משקפים את התרבויות שבהן גדלתי והבשלתי, בעיקר הישראלית".
"וידך נטויה וכבר את אוספת שירים לספר הבא?"
אילנה מהנהנת: "השנה האחרונה הניבה שירים קשים ועצובים יותר" ומסכמת עם השיר האחרון בספר, "המילה הנכונה":
הַשִּיר הֲכִי יָפֶה שֶׁלִּי לֹא הִתְרַקֵּם עֲדַיִן ,
הַיּוֹם הֲכִי יָפֶה – מֵעֵבֶר לַפִּנָּה ,
וְכָאן עַל כּוֹס קָפֶה, עִם דְּיוֹ עַל יָדַיִם ,
לָנֶצַח אֲחַפֵּשׂ אֶת הַמִּלָּה הַנְּכוֹנָה.
הכותבת: נירה יקואל – מרצה לכלכלה, יוצרת, מייסדת ומובילה את "בית הלָמה" (קהילה לומדת לשינוי חברתי).
אילנה בוגומולני – ילידת 1960, עלתה לישראל מריגה, לטביה ב-1973. מתגוררת בקרית אונו. מהנדסת מחשבים בהייטק, נשואה כמעט 40 שנה, אם לשלושה, וסבתא. כותבת שירים ומתרגמת מגיל 20, ברוסית, עברית ואנגלית. שיריה פורסמו באתרים ובכתבי עת מקוונים, וכן בכתבי עת מודפסים ואסופות שירים.
לרכישת הספר לחצו כאן:
