שיר:

מִלִּים נוֹזְלוֹת לִי מֵהַפֶּה/ זאב ליכטנזון

מִלִּים נוֹזְלוֹת לִי מֵהַפֶּה

יוֹצְרוֹת שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁל מְבוּכָה וּבִלְבּוּל.

מַחֲשָׁבוֹת מְבֻסָּסוֹת בְּבֹץ

הָאוֹתִיּוֹת,

מִתְקַשּׁוֹת לְהַחְלִיט לְאָן לָלֶכֶת,

מָה לִהְיוֹת.

מַגָּפַיִם שֶׁל זִכְרוֹנוֹת מְדַדִּים עַל בְּהוֹנוֹת,

מְחַפְּשִׂים מָקוֹם יָבֵשׁ

בִּשְׁבִיל לִבְכּוֹת.

וְסֵפֶל הַקָּפֶה רָדוּד

מִכְּדֵי לִקְפֹּץ  בּוֹ רֹאשׁ

לִטְבֹּעַ.

הַנַּיָּד מוֹדִיעַ לִי עַל בְּעָיוֹת בַּזִּכָּרוֹן ,

אֲנִי הֲרֵי יוֹדֵעַ,

הָרֶגַע תֵּאַרְתִּי זֹאת,

אֲבָל הוּא חָכָם גָּדוֹל,

אֶצְלוֹ אֶפְשָׁר לִמְחֹק , לְסַנֵּן , לְהַגְדִּיל, לְהַקְטִין,

וְאֶצְלִי הֵם רַק נֶעֱרָמִים לֹא רְצוֹנִיִּים וְלֹא רְצוּיִים.

הִנֵּה הִיא לוֹבֶשֶׁת אַהֲבָה.

לְמִי?

כָּל רַעֲיוֹן פּוֹרֶה אֶצְלִי

בְּלֵּדָה שְׁקֵטָה.

מַשְׁאִיר אוֹתִי תָּדִיר -

בְּלִי.

זֶה לֹא רַק הִיא.

זֶה הַיְּקוּם

שֶׁמְּקַשְׁקֵשׁ לִי בַּקֻּמְקוּם,

מַפִּיל אוֹתִי כְּמוֹ נַחוּם-תָּקוּם.

הוֹרֵס אֶת הַמִּלִּים

שֶׁמָּנְּזִילוֹת מִפִּי

מָנְדיד אותי

אֶל מָה יוֹדֵעַ מִי.

מַשְׁאִיר אוֹתִי שָׁם

לְבַדִּי.

בַּמֻּפְלָא מִמֶּנִּי

לֹא חוֹקֵר,

רַק יוֹמְיוֹמִי כָּזֶה

לֹא יוֹתֵר.

אֲנִי כְּבָר מוּכָן לָקַחַת מוֹנִית

מֵכִין מְזֻמָּן –

אֲבָל לֹא יוֹדֵעַ לְאָן.

גַּם הַוֵיז

לֹא מוּכָן לַעֲשׂוֹת לִי טוֹבוֹת,

סוֹתֵם אֶת הַפֶּה אִם לֹא

אֶתֵּן לוֹ כְּתוֹבוֹת.

הָאוֹטוֹקוֹרְקָטוֹר מִתְעַקֵּשׁ לִכְתֹּב

בִּכְלָל מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

אֲנִי מוֹחֵק

וְהוּא לֹא מְוַתֵּר.

לְאָן זֶה מוֹבִיל ?

אֲנִי שׁוֹתֵק

וְאוֹמֵר,

הֲרֵי הִתְחַלְתִּי בִּכְלָל

בְּמָקוֹם אַחֵר.

חֹרֶף.