מסה:
על קלינט איסטווד ובלתי נסלח/ אבינועם חקלאי
בגיל 34, בשנת 1964, הופיע האיש ללא שם בסרט הראשון בטרילוגיית מערבוני הספגטי של סרג׳יו ליאונה והדליק בניצוץ אחד את מה שנראה כמבוי סתום בקריירת המשחק של קלינט איסטווד שנוקשותו האקספרסיבית חסמה בפניו עד אז את האפשרות לשחק בסרטים. ההצעה מאיטליה הגיעה בעקבות כוכבות קצרה בסדרת מערבון בטלביזיה האמריקאית בה לא נאלץ להפגין כישורי משחק מורכבים ועדינים.
עשרות סרטים כשחקן,
עשרות כבמאי וכמפיק ואף כמלחין פסי קול,
עדיין אינן מסכמות את המסע המופלא של הקאובוי, המפקח קלאהאן, סוכן השירות החשאי, שדר הרדיו הרדוף, הבמאי של סרטים כמו: בירד, הבלתי נסלח, עולם מושלם, הגשרים של מחוז מדיסון, מיסטיק ריבר, מיליון דולר בייבי, ההחלפה, גראן טורינו ועוד. קורפוס יצירה ענק שלבטח מאפשר לזהות בו תו החוזר על עצמו, שהרי אין דבר רציני יותר מן הסדרה, אומר לנו לאקאן. There is nothing more serious than the series.
בתוך הים הזה של קלינט איסטווד, אבקש לדוג דג אחד ושמו ״אידיאל״ באמצעות הסרט הבלתי נשכח ״הבלתי נסלח״ משנת 1992, אותו ביים ובו כיכב.
איסטווד נכנס זה מכבר לעשור השביעי לחייו והיה בוודאי מודאג קצת מכל מה שקשור ל״גבריות״ שלו. בכל זאת, הגבר הגבוה והחזק הזה, עם תווי הפנים הנורדיים היפים והקשוחים, התחיל להחליק לתוך מה שנחשב לקטגוריה של ה״זקן״. ואכן, הוא מוצג בסרט כראש כנופיה אכזר בדימוס, אשר התאלמן מאישה שבשם האהבה עשתה ממנו ״בן אדם״, והותירה לו בן ובת קטנים. הוא מנהל משק בית זעיר וכושל, ורחוק מלתת לבנו השראה כגבר.
כבר בתחילת הסרט מבחינים שאנחנו נכנסים לתחומו של העסק הזה הנקרא ״אידיאל״. עניין לא פשוט שבכתבים הפרוידיאניים מופיע פעם כ״אידיאל האני״ ופעם כ״אני אידיאלי״. לאקאן מבחין בין השניים ומגדירם כזה ששייך למישור הסמלי (אידיאל האני) וזה ששייך למישור של הדימוי והבבואה (אני אידיאלי). אפשר לומר בגסות (מפני שלאקאן מפתיע אותנו בהראותו לנו עד לאן אידיאל האני מגיע) שמדובר בערכים של האדם מול הדימוי של האדם. בכל מקרה,
עם כניסת האידיאל לעולם של הסובייקט, נכנסת גם ההדחקה.
כי הרי הוא יודע ולא יודע שעולמו הדחפי והתענגותי אינו תואם כלל את האידיאל שמאכלס את מה שנבנה מחומריו (של האידיאל), הרי הוא העל אני.
ויליאם מני, אותו מגלם בסרט קלינט איסטווד הוא האמצעי אשר דרכו עוסק היוצר בבעיה שהיא אי האפשרות של קלינט איסטווד להיות קלינט איסטווד.
הגבר הזה, שבתוך פכחותו לא יכול לצלוף בפחית לא רחוקה באקדח, אינו אותו מפקח קאלהאן מסדרת הסרטים ״הארי המזוהם״, שביד בטוחה אוחז במגנום הענק שלו ושואל את הפושע בתום מרדף ״האם אתה חש בר מזל היום, פרחח״, או מזהיר אותו: ״קדימה, עשה לי את היום״…
כשויליאם מני מתקשה לטפס על הסוסה הזקנה שלו אנחנו מבינים שמדובר באימפוטנציה היומיומית של גבר שמכשילה אותו לפעמים גם במיטה, אם אנחנו מתייחסים לזיקפה ולחדירה כאל משהו משדה ההצלחה, כלומר האידיאל הגברי.
כאשר אנחנו באים בתחומו של האידיאל, אנחנו נכנסים גם לחצרות האהבה או לכל הפחות להתאהבות.
קומדיה של מפגשים המבוססים על טעות המייחסת לפרטנר את האידיאל של האני. הוא מופיע כפאלוס יפה ונקי; והמפתיע הוא שגברים המציגים עצמם כאידיאל של מוסר נכנסים אף הם לקטגוריה הזאת ומהווים אובייקט משיכה מיני.
הם מגלמים את נקיונו של המצפון, את יופיה של הנפש ומעוררים בגוף הנשי משהו לא כל כך נקי ולא כל כך יפה.
התביעה לאידיאל מוסרי זה מופנית כמובן גם לילדינו המסכנים אשר נאלצים ללבוש אותו כתחפושת מפחד אובדן אהבת הוריהם. מוסר זה יכול ללכת לכל כיוון אנושי אפשרי; החל ביחס הומני לאחר וכלה באיסור לגלות רחמים כלפי מי שנחשב אויב.
״הבלתי נסלח״ הוא מערבון. אולי סיכום כל המערבונים, אולי אחד הטובים שבהם, אם מתעקשים לדרג. אבל הוא גם סרט נקמה. קבוצת זונות בעיירה באמריקה אוספת מטבע למטבע מעבודתן כדי לשלם למי שיאות לנקום בשני קאובויים; האחד חתך את פניה היפים של זונה צעירה אשר צחקה מעט לנוכח איבר מינו הקטן, והשני, חברו לחווה, סתם קיבל שירות מזונה אחרת כאשר נקלע למהומה. אפשר לומר ברוח הימים הללו שהוא ״בלתי מעורב״.
אין איש המקבל על עצמו את משימת הנקמה מפחד השריף הקשוח של העיירה בגילומו הנהדר של ג׳ין הקמן.
שני קשישים צולעים; ויליאם מני ונד לוגן שותפו בעבר, וכן נער כמעט עיוור בשם סקופילד קיד, הם היחידים המוכנים לקבל על עצמם את המשימה.
מסתבר שהנקמה מוגשת קרה לא בגלל שיש לחכות להזדמנות, אלא בגלל שהגבר, מבעד לאידיאל, תמיד מסורס (צולע ועיוור).
קלינט איסטווד שאינו יכול להיות קלינט איסטווד הוא מקרה פרטי של מה שמכונה בלשון העממית: ״תסמונת המתחזה״.
הניסיון לסגור את הפער בין האידיאל לחיים, לא רק שנידון לכישלון, הוא גם מרע את המצב, לתשומת לב הפונים לפרקטיקות ל״חיזוק הביטחון והאמונה בעצמי״. נראה שכאשר נפוליאון החל להאמין שהוא נפוליאון, כלומר למה שאומרים עליו, הוא החל לנחול תבוסות בשדה הקרב.
המערבון הוא ז׳אנר שיש לו מניות רבות בבניית המיתוס של המערב הפרוע. קלוד לוי שטראוס האמין שהמיתוס הוא האופן בו ניתן למסור אמת שאינה ניתנת להאמר באופן אחר. כלומר, לא מדובר בעובדות היסטוריות, אלא בעובדות נפשיות.
ואכן, ״הבלתי נסלח״ ממחיש את הפער שבין הגבר החי לאידיאל הפאלי של גבר. כשמנהלים מלחמה לא עושים זאת ללא פער זה שניתן לכנות אותו ״לא מודע״. לכן, יש צורך בהתגברות על ההיסוס, הפחד, העכבה, הצליעה, הגמגום והכישלון. לא ללא ניסיון התגברות, כאמור. ולכן כשחיים יש צורך להסכים ללכלוך המכתים את האידיאל המוסרי.
הדחף לנקום נולד מתוך כך שהזונות אינן מסופקות מהעונש שהטיל שריף העיירה על שני העבריינים (למעשה רק אחד מהם פשע). הם נדרשים לפצות את בעל בית הזונות על ההפסד ברווחיו באמצעות כמות מסוימת של סוסים. הצעיר מבין השניים שלא עבר כל עבירה מגדיל לעשות ומעניק סוסה לזונה שפניה נחתכו, ולכן כאשר שלושת הנוקמים מתנקשים בחייו בסצנה קורעת לב, אנו חשים מועקה גדולה, ממש כמו המתנקשים עצמם.
העניין הוא שנקמה מופיעה פה כתביעה לצדק, להשבת האיזון שהופר, לסיפוק הידוע של עין תחת עין; סיפוק שלעולם לא יושג כאשר המדינה כצד שלישי מלאימה באמצעות החוק את העבירה שנעשתה והופכת אותה לכזו שנעברה כנגד חוקיה.
יש משהו בלתי נסלח שממשיך כל עוד האדם חי.
חולשת הנוקמים כגברים
מסורסים, כלומר כגברים
בהגדרה, הופכת את הדרך אל סצנת הסיום המספקת לדרך חתחתים ארוכה. סקופילד (קרוי כך על שם האקדח) קיד פורש מהמסע בשל הזעזוע מכך שהרג אדם, בעוד שנד לוגן שפורש גם הוא
כי אינו מסוגל עוד להרוג כבעבר, נתפס בדרכו הביתה על ידי תושבי העיירה ומעונה למוות.
ויליאם מני שב אל העיירה ומוצא שגופת חברו מוצגת לראווה בפתח הסלון (שהוא גם בית הזונות). הוא הורג את בעל המקום וכן את השריף ועוזריו כנקמה.
הוא עוזב את העיירה המפוחדת בחושך ובגשם ומאיים על תושביה שאם לא יקברו את חברו כראוי הוא ישוב לנקום בהם.
הידיים אינן רועדות והעין אינה מחמיצה את הסנכרון שלה עם האצבע על ההדק כאשר העכבות מתפוגגות בתוך מכניזם אותו נכנה באופן קצת לא צנוע ״מכניזם על שם אנטיגונה״. מה קורה לאדם שהאידיאלים המוסריים שלו כופים על הגוף רעד, גמגום, מעצור, היסוס, קיפאון וכישלון, כאשר פוגעים ביקר לו? לרגע הפער בין אידיאל האני לאדם נסגר? לרגע קלינט איסטווד הוא קלינט איסטווד?
האם יתכן שכך יהיה גם בחיים?
נראה שהסינגולרי, כלומר אהבת מני את חברו לוגן, שהיא בנוסח אהבת אנטיגונה את אחיה, מרחיקה אותו מספיק מהתביעה האוניברסלית/נוצרית למוסר, שנמסרה לו דווקא על ידי אשתו בתפקידה כאם. כמובן שדווקא מותה הופך את תביעתה לחיה. כדי שלגבר יהיה פאלוס ויוכל לעשות בו שימוש הוא חייב לעבור דרך מסע הסירוס העובר דרך החוק אבל גם דרך ההסכמה לאיווי הפרוורטי הפרטיקולרי, שהוא תוצאת פעולת החוק עליו. במילים אחרות; להסכים להיות גבר לא קדוש המתאווה לאישה שאינה קדושה, בעצם לזונה (אם מקבלים את החלוקה הפרוידיאנית).
קלינט איסטווד הוא מספר מוכשר המסיים את סיפוריו באופן שיספק את הקהל.
בסרט זה הנקמה הושלמה. כך כמעט בכל סרטיו. העלילה היא ליניארית ועונה על חוקי הדרמה וכוללת את הסיבוך שהותר.
אלא שלאחר שהסרט מסתיים, מופיעות כותרות המספרות לנו שוויליאם מני היגר עם ילדיו לסן פרנסיסקו והפך לסוחר טקסטיל.
חוקי ז׳אנר המערבון קובעים כי הגיבור הבודד המופיע כדי להושיע את בני האדם מהרוע, מסיים את תפקידו כקדוש ורוכב בבדידות אל השקיעה.
נהוג גם שהוא מוותר על אהבה ואפשרות להצטרף לחיים בקהילה.
הקדוש חייב תמיד לגלם את השארית, את הפסולת, את קורבן הכפרה.
קלינט איסטווד שובר חוק זה דרך הכותרות בסוף הסרט לטובת הגבר המכניס עצמו ליחסי החליפין החברתיים באמצעות חציית הבדידות של דימוי האני האידיאלי; ממש כפי שקלינט איסטווד עצמו הסכים ל״התלכלך״ בפוליטיקה כראש עיריית כרמל, ולא נמנע ממבוכי האהבה לנשים אשר בפניהן אין להסתיר את הסירוס שהוא לא פחות מאשר היות גבר חסר, כלומר, מתאווה.
