סיפור:

 בְּלֶב־יָם/ תומאס מיין ריד מאנגלית אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אניה קטנה בלב ים!…

גלי הים, אשר באזור החם, יטלטלוה, והיא תתנשא, תרד ותשט הלאה, הלאה בלי כל מטרה. אך מים ושמים מסביב לה. השמש, הסובבת על פני רקיע התכלת, תשלח אליה את קויה הלוהטות. אין לאניה לא תרן ולא מפרש. המשוטים תלוים בצדי האניה: עזובים המה, אין מחזיק בהם.

והאניה איננה ריקה: אנשים יושבים בה — ששה מהם חיים ואחד מת. ארבעה מאלה החיים — אנשים גדולים ושנים — נער ונערה.

שלשה מהאנשים הגדולים היו בעלי עור לבן, ילידי אירופא. ואחד — אֹדם־שחור, אפו חרום, ושערותיו שחורות, ארוכות וקשות, כל זה העיד עליו, כי יליד מָלַקה הוא.

הנערה היתה כבת שתים עשרה שנה, והנער בן ארבע עשרה. הם היו דומים זה לזה במראה פניהם, כי שניהם היו בני אב אחד.

המת שכב על קרקע האניה ולפי בגדו אפשר היה להכיר, כי מלח הוא. זה לא כבר נפח נפשו. רעיו החיים הביטו אליו כמתיאשים ויאמרו בלבם: אכן קרבה העת וגם אנחנו נהיה כמוהו. עוד מעט ונתראה כלנו עם ידידנו המת בעולם שכלו טוב.

פני האנשים החיים נעוו מרעב והלבינו כמעט כפני מת, וביאוש גמור צפו לקראת המות, אשר הלך וקרב אליהם. הילדים שכבו באין אונים בקצה האניה. מה חורו פניהם ומה רפו כל יצוּרי גום!

אחד מהאנשים החיים, בעל זקן מגוּדל, היה רב החובל רֶדְוִיד, איש אמריקני. הוא היה בעל צי מסחר המחזר על איי הודו. שם הַמַּלַּרֵי — סַלָּא, והוא היה חובל, והנותרים — מלחים. הנער הֵינריך או הנרי, והנערה נֶלִי היו בני רב החובל.

הילדים בקשו פעמים רבות את אביהם, כי יקחם אתו בעברו ארחות ימים; אך הוא השיב תמיד את פניהם ריקם. הוא אמר להם, כי אמנם יפה הוא הים מאד בעת אשר מימיו שוקטים, ופניו כראי זך. כן נאה לראות כאשר ינשב בו רוח צח, וגלים קטנים ידודון, ידודון וכמו ישחקו מטוב לב. אבל לפעמים ירעם הים פניו, ירגז, יתקצף, והגלים יתרוממו כהרים, יזחלו כנחשים, יתרוצצו ויהדפו איש את אחיו בחמה עזה, ואז סכנה נוראה נשקפת לכל בני האדם האומרים לרכב עליו ולשוט באניה. אך הנרי ונלי היו ילדים אמיצי־לב, ויתאוו מאד לראות את מחזות הים הגדולים ולתור ארצות שונות, ויפצרו תמיד באביהם מאד, עד כי נאות להם, ויקחם עמו בלכתו למסעיו אל ארצות הודו המזרחית. ובעברו מאי מַנִילי — אחד מאיי פיליפּי — אל אחוזת ההולנדים בְצֶלְבֶּס, עמדה עליו רוח הצפון, היא רוח סערה איומה, ותטביע את הצי בים הצלבס, ואנשי־האניה מהרו להמלט על נפשם באניה קטנה. אפס גם בה היו צפוים אלי מות, גם אחרי אשר נח הים מזעפו, כי כל צידה לא היתה להם, וגם מים לשתות אין, כי מי הים לא יצלחו לשתיה, כי מרים הם. ויסבלו האנשים רעב וצמאון עד כי כשל כחם, ואחד אחר אחד מתו; וגם אלה, אשר עוד נשמתם בקרבם, נדמו כשלדים יבשים 1, כי חרב מלאך המות היתה תלויה מעל ראשיהם. מלבד בעיני הילדים עוד לא כבה אור החיים, בהם עוד נגה אור הילדות למרות כל התלאות אשר מצאום. כידוע, הילדים, גם הקטנים מאד, יכולים לסבל רעב וצמאון הרבה יותר מאנשים גדולים.

גם על פני המלקי לא נראו עוד עקבות המות, כמו על שאר חבריו, אולי יען כי כחו היה רב מכח חבריו, ואולי יען כי על פניו, אשר כמו חוצבו מנחשת־קלל שחור, אי־אפשר היה להכיר סימני עצב ותלאה.

קוי השמש חדרו עד התהום ויאירו את מי הים השקופים, ועולם חדש נראה בו: המון בריות נפלאות, עופות מוזרים דומים לדרקונים וחיות נוראות, אשר בקפיצה אחת יכלו לגשת עד האניה ולהפכה. אור גדול שפוך על כל היקום. פני הים שוקטים ומאירים, אך בקרב לבבות הנוסעים באניה הקטנה חשך ושממון. לשוא יביטו מסביב, אין ארץ ואין גם סלע, כי אם מים, מים ומים!…

* תומאס ריד-מגדולי סופרי ההרפתקאות. השפיע מאוד בכתיבתו על הרצל. ספרו הידוע ביותר הוא הרומן -"פרש ללא ראש".