על  מרחב הזמן שאבד עם מיכל פרי / ראובן שבת

המשוררת והציירת מיכל פרי הוציאה לאחרונה את ספר שיריה השני – "מרחב זמן שאבד". לגבי עולם השירה העברית, אין ספק שזו בשורה משמעותית ומשמחת. היא אינה משוררת רגילה או כזאת הפועלת לפי תכתיבי זרם כזה או אחר. יש לה סגנון מקורי משלה, עיבוד מילולי משמעותי מאוד המתרגם עצמו לשירים הנוגעים בליבו של כל קורא. ובעיקר-הספר מבטא ערך מוסף רב מאוד מעצם היותו דיאלוגי מאוד, עם האדם, עם אלוהים, עם החיים בכל מראיתם.

מהו מרחב זמן שאבד מה משמעות שם הספר, וכיצד זה בא לביטוי בשירים?

מרחב זמן שאבד, ואתייחס אליו כשם, כמושג ספרותי, ולא מרחב-זמן בפירוש מתחום הפיזיקה, מבטא  מבחינתי את כל מאגר הרישומים בתודעה שנאספו במשך החיים. תודעה אנושית מכילה אין-ספור רישומים שרובם שקע ואבד במרחביה, זו שכחה שהיא כמו בור עמוק ואפל. הזיכרון משמש כפנס המאיר לתוכה, ובכך מאפשר לחוויה הפנימית לצאת משכחה ולהתרחש שוב,  אך הפעם לא במציאות הממשית, אלא בעולם הפנימי, בדמיון. השירה היא כמו אותו אור הפנס המאיר את התודעה.

חוויה בעולם הממשי, ברגע שמתקיימת היא אובדת, עצם ההתרחשות הוא גם הסוף שלה. היא מכילה את היש והאין, את ההתחלה והסוף ביחד. זמן מדומה לקו דמיוני שיש בו התחלה אמצע וסוף, עבר הווה ועתיד. החיים מתרחשים בהווה בעולם הממשי, כאשר ההתרחשות נוצרת מתקיימת וחולפת תוך כדי תנועתה, אך מקבלת קיום נוסף וחוזר בתודעה דרך הזיכרון, המעלה אותה מהנשייה ומהאבדון.

הרעיון האמור בא לביטוי בשיר הפותח את הספר: "מקצה עד קצה". השורה הראשונה בשיר מתארת פס (קו) דמיוני שיוצרת ציפור במעופה "פַּס דַּק צִפּוֹר מְצַיֶּרֶת בִּמְעוֹפָהּ / מִקָּצֶה לְקָצֶה / שֶׁאֵינוֹ חוֹרֵט דָּבָר / בְּמֶרְחַב הַשָּׁמַיִם הַכָּחֹל." הנפש המשולה לציפור, נעה על פס הזמן שהוא פס החיים, מרחב השמים הכחול הוא העולם, בו מתרחשת התנועה - תנועת החיים, עצם ההתרחשות מסמנת גם את סופה "שֶׁאֵינוֹ חוֹרֵט דָּבָר", כי אינה חורטת דבר, כלומר היש (התנועה) והאין (אי החריטה) מתקיימים בעת ובעונה אחת. חווית החיים הנוכחת נעלמת ואובדת תוך כדי קיומה, התרחשותה. התנועה היא המחוללת והיא גם המכלה, והיא החיים עצמם במעגלי הבריאה וההרס. כל חוויה חולפת נכנסת לקטגוריה של "מרחב זמן שאבד", אפשר לדמות זאת לִבְרֵכַת  הַכָּרָה ענקית מתוכה עולים וצפים רסיסי זיכרונות.

כל שיר בספר עם היותו חלק ממכלול, גם עומד בפני עצמו כשלם, ומתאר תנועה בתודעה, כאשר חווית ההווה משמשת כמצע לתוכו נוצקים מרחבי הזמן שאבד, שהם הזיכרונות שצפים.

לדוגמא בשיר "פגישה" (בית ד' עמ' 80) "

"...הַצֵּל עוֹבֵר בַּקִּירוֹת, וּבְגוּפֵינוּ. / אֲנַחְנוּ מְסַפְּרוֹת לְעַצְמֵנוּ בְּדִיּוּק אוֹתָם סִפּוּרִים. / אֲנַחְנוּ, /

חוֹזְרוֹת וְאוֹמְרוֹת / חוֹזְרוֹת וְאוֹמְרוֹת / וְדָבָר לֹא זָז. / אֵלּוּ הַשָּׁנִים שֶׁלֹּא שַׂמְנוּ אֲלֵיהֶן לֵב, /

הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ..."

ובמשפט המסיים את השיר "הרוח האחרונה": "...כְּשֶׁהַמָּוֶת יִדְפֹּק עַל הַדֶּלֶת, / כְּשֶׁהַמָּוֶת יָבוֹא וְיִקַּח / אֶת הָרוּחַ הָאַחֲרוֹנָה. / גַּם הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי / תִּהְיֶה שָׁם זוֹעֶקֶת - /הִיא מֵעוֹלָם לֹא יָצְאָה."

(עמ' 85).

השירים מבטאים את הקו הדק בין העולם הפיזי המוחשי לעולם הנפשי והרוחני, הקו הדק בין החיים למוות, הקו הדק בין ערות לחלום, הקו הדק בין ילדות לבגרות. במושג "קו דק" אני מתכוונת שקיימת חציצה, אך החציצה היא גם סוג של המשך הכרחי, כי אלו שני חלקים של מהות אחת כמו סמל היין-יאנג. במסע החיים כל מציאות מתפרקת מצורתה, ובסוף החיים גם לבוש הגוף מתפרק מצורתו ונעלם כמו לא היה מעולם.

בספרות העולמית (יותר בפרוזה) הכותבים תרים אחר זמן שאבד, החל מהקדם סוקראטיים כמו תאלס והריקליטוס ועד פרוסט, קפקא, בורחס, וסופרים אמריקאים כמו ג'ון בארת. מדוע לדעתך סופרים מחפשים זמן שאבד והאם בשירה זה אותו זמן כמו בפרוזה?

בהתייחסות רחבה לשאלה אציין שההוגים, הפילוסופים, הסופרים והמשוררים שציינת מבטאים ביצירתם את מכלול האספקטים והגוונים השונים של הקיום האנושי, שבו מהלכים ותופעות המנוגדות זו לזו. ביצירתם יש התייחסות לזמן, כי זמן הוא תנועה והחיים הם תנועה. התנועה מכילה התחלה, אמצע וסוף, לכן במקביל לתיאורי החיים יש התייחסות לאבדון, למוות, לכיליון ולשכחה. הניגוד בין מופע המציאות (מלשון מצא, נמצא) שהיא היש הקיים, לבין ההתפוררות שבאובדן, איבוד השליטה והאחיזה (דבר לא נמצא), שהוא האין, הכלום והלא קיים. אלו שתי מהויות מנוגדות הנוכחות בחיינו ושזורות זו בזו. זו גם שאלת החיים ושאלת המוות, שאלת היש והאין, וזו שאלת הזמן האובד. אלו שאלות משמעותיות, ולכן מקבלות התייחסות רחבה בספרות. יצירה או הגות פילוסופית בעלת עומק תעניק ביטוי לשתי הקצוות, ובכך תחשוף את דמותו וחייו של האדם ממספר רבדים.

אציג נקודת מבט נוספת לשאלה, המושג "זמן שאבד" מבטא גם את תהליך החשיבה האנושי, את מה שנקרא זרם התודעה, בה בכל רגע נתון יש הגשמה של מציאות (עולה מחשבה הבאה מתפיסה חושית רגשית ושכלית), ובאותו רגע ממש כל המופע (המחשבה) מתפוגג. המחשבות שלנו הן כמו זרם של נהר. כשאנחנו מתבוננים בחלק מסוים בנהר יש תחושה שאנחנו רואים את אותם מים, אך לא, המים בחלק בו אנו מתבוננים הם מים אחרים. זו אשליית התפיסה ואשליית הקיום המורגשות כדבר מוצק וקיים, אך במציאות הן בשינוי תדיר ובזרימה מתמדת.

אתייחס לכמה יצירות מהסופרים שהזכרת, אתחיל עם -"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, המשתמש  במושג "זמן אבוד" ככותרת ליצירתו המונומנטלית. היצירה מתמקדת בעולמו של גיבור הרומן, שהוא גם  המספר, ומתארת זיכרונות הכוללים גם תיאורי ילדות הצפים ועולים במחשבתו, תיאורים של  מקומות שביקר וחי בהם בעברו ועוד. פרוסט כמו חודר לנבכי תודעת הגיבור וחושף אותה, מתאר את זרם מחשבותיו. מצליח לאחוז במה שאינו ניתן לאחיזה (במחשבה). דימויים מופיעים ונעלמים והחיים נעים בתוך שינויים, עבר והווה, היש והאין, האובד והנמצא.

ברומן "המשפט" של קפקא לקורא לא ברור אם העלילה מתרחשת במציאות או שהיא סוג של חלום. ק. (הגיבור ברומן) מקיץ בבוקר לתוך חדר ששכר, ולתוך שיגרה יומיומית בנאלית ורגילה. בתוך המציאות הממשית הרגילה הזו, ק. נקלע לאירוע שלא ברור אם הוא אמיתי או שהוא תוצר מפרי דמיונו. בהמשך עם התפתחות העלילה ק. נקלע למצבים אבסורדיים נטולי הסבר והגיון. קפקא מתייחס לשאלת הקיום האבסורדי של האדם,  ומציג את חוויית החיים כחלום. עולם התופעות מופיע ומתפוגג בהגיון וסדר שאינם ברורים ומובנים, יש מיזוג בין עולמו הפנימי של הגיבור לעולמו החיצוני. אין אחיזה ושליטה בחיים כמו שאין אחיזה ושליטה בחלום ובדמיון, והכל אובד.

אסיים את תשובתי בציטוט שורה מהסופר והמשורר הארגנטינאי: חורחה לואיס בורחס המופיעה בספרו "גן השבילים המתפצלים". בה יש ביטוי לרוב האספקטים שהזכרו: זיכרון, זמן, התבוננות (תודעה נוכחת), חיפוש, אשליה, אובדן ופרידה. "עתה אני מחפש את הזיכרון הזה, מביט בו, חושב שהוא כוזב, כי מאחורי אמירת השלום השגרתית עמדה הפרידה האין סופית"[1]

אתייחס להמשך השאלה: האם בשירה המושג זמן זה אותו הזמן כמו בפרוזה?

משוררים, סופרים, ופילוסופים שואלים את שאלת משמעות החיים והמוות באופן המתאים לסגנון ולז'אנר בהם בחרו לכתוב. זו שאלה אחת, עם הרבה תשובות. לכל הוגה, משורר וסופר יש את סגנון ואופן כתיבתו ואת נקודת המבט המיוחדת לו אשר דרכם הוא מבטא את רגשותיו ודעותיו. סוגיית הזמן היא על זמנית (תמיד רלוונטית) ומשותפת לכולם. 

את ציירת נוסף להיותך משוררת, האם ישנה התכתבות בכתיבתך עם אמנות הציור, ואם כן היכן זה בא לידי ביטוי?

התכתבות בין ציור לשירה והשילוב בין שתי האמנויות קרתה בחיי באופן מובהק וספונטאני בשנת 2000, כאשר חייתי בניו יורק והייתי אחרי משבר גרושים קשה, שבעקבותיו הסטודיו שלי עבר למרתף. הייתי בדיכאון ולא הצלחתי לצייר. על קירות המרתף תליתי בדי ציור ארוכים בגובה 3 מטר וברוחב 1 מטר. המאבק בין הצורך לצייר לאי היכולת לעשות זאת, הוליד את הכתיבה על הבדים. באקט לא מתוכנן, לקחתי מכחול דק ופחית צבע שחור, טיפסתי על סולם כדי להגיע לחלק העליון של הבד, והתחלתי לכתוב, "אני יושבת ולא עושה כלום" המשפט הראשון שכתבתי. ביטאתי את תחושת חוסר האונים והשיתוק שהרגשתי. היום אני רואה במשפט הזה סמל לסדרה כולה, סדרה של עבודות שכיניתי "מגילות של כלום". ב"מגילות של כלום" מתקיים מהלך בו ציור הוא כתיבה, וכתיבה היא ציור.

אשיב על השאלה מנקודת מבט נוספת. האספקט העיקרי שמחבר בין אמנות הציור לאמנות הכתיבה, הוא תודעת היוצר, היוצר עצמו שממנו באה הנביעה. אני מניחה שבשל כך יש אפיונים דומים בציור שלי לבין הכתיבה שלי, הבאים לביטוי בנושאים אותם אני בוחרת לצייר ובנושאים שעליהם אני כותבת, לדוגמא: "המשפחה", נושא שאני מרבה להזכיר בכתיבתי. בשנים האחרונות השלמתי סדרה של ציורים, פורטרטים ריאליסטים גדולי ממדים של משפחתי. כך שללא ספק מתקיימת פה סוג של חפיפה, גם אם אינה מודעת.

כציירת אני שמה לב לפרטים במציאות שהרבה אנשים אינם שמים לב אליהם, כמו קומפוזיציה, אור, מורכבות הצורות, אני מאוד רגישה למרחב אסתטי, אני מרגישה כאב בסביבה דהויה ומוזנחת. אין ספק שאני מחפשת אסתטיקה גם בשירה, במילים, וזה מתבטא בבחירת המילים, בקומפוזיציה של שורות השיר, (סידור השורות בדף) ועוד. שיר בשונה מכתיבת פרוזה יוצר על הדף גם נוכחות ויזואלית, כמו בציור, ובמילים אחרות: השיר הוא לא רק ביטוי של מילים הוא גם צורה, ופה יש ללא ספק דמיון ושיתוף של ערכים אסתטיים בין שירה לציור.

אספקט נוסף שאני יכולה למצוא קשר בין כתיבת שירה לציור. כשאני מתחילה לצייר אני בשלב הראשון מפרקת את הצורה (דמות, נוף וכד'), זו פעולה הנעשית דרך התבוננות, ואח"כ מרכיבה אותה מחדש על הבד או הדף. אני מוצאת הקבלה ודמיון בתהליך הזה בהקשר של כתיבת שירה, אך הפעם חומר הגלם (הצורות בציור) אלו המילים, השמות והמשפטים. בתהליך כתיבת שיר, אני מפרקת את המילים, השמות והמשפטים ובונה אותם בסדר חדש ליצירת השיר השלם.

אי אפשר לענות על השאלה הזו מבלי להזכיר את האמן, הצייר, המשורר, המיסטיקן הבריטי  וילאם בלייק, שחי ויצר במאה ה-18, ונחשב כיום למשורר ולצייר מהבולטים והחשובים של תקופתו. בלייק משמש כדוגמא מובהקת  כיצד יוצר אחד יכול ליצור במספר תחומים מבלי שהדבר יגרע מיצירתו.

 האם השירים בספר חושפים כוח טוטאלי של כתיבה או יוצרים פשרה בין המציאות לבין השירה?

פשרה, שהיא במילים אחרות התחשבות בקוראים, בשירה שלי ומנקודת מבטי, זה להיות אמיתית ומדויקת. כשאני נאמנה לעצמי אני נאמנה לקוראים. כך שלא קיימת "פשרה" במובן של הפחתה. יצירה תמיד תשלב בתוכה גישות אופנתיות כדי להיות מובנת ונגישה, אך אם היא נוגעת במקומות העמוקים והבלתי מתפשרים, היא הופכת לטוטאלית. זה נכון גם לגבי הציור וגם לגבי הכתיבה. מבחינתי יצירה צריכה לתקשר ולהיות מובנת ונגישה, אני קוראת לכך פשטות, אך זו פשטות שבאה מתוך זיכוך וחידוד ולא מתוך שטחיות. זה מחייב לתת תשומת לב למבנה המשפטים, לסדר שלהם, לדימויים, לייצר חיבורים מדויקים. להיות אמיתי גם מחייב קשר כנה עם הרגשות. זה לא קל, וזה דורש עבודה, עבודת התבוננות פנימית ועבודת עריכה, בכתיבת שיר נדרשת קריאה חוזרת שוב ושוב ותיקונים, לפעמים זעירים אך משמעותיים. אני מאוד מתחברת לשירה האנגלית, כי אני מוצאת בה את השפה הזורמת, הפשוטה (על פני השטח) אך המאוד עמוקה ופיוטית במקביל, שילוב מנצח לדעתי. זה מבחינתי החץ ללב הקורא.

דוגמא טובה לכך אפשר למצוא בשיר "סתיו ללא אמא" ( עמ' 67), השיר כתוב במילים פשוטות וקלות להבנה (רגילות, בלי עודף דימויים), למרות הפשטות הזורמת, כמו שיחה יום יומית, עוברת המשמעות העמוקה של האובדן במות האם. תיאור האב המבולבל והקצת דמנטי, שלכאורה אינו קולט, אך מבין היטב. בשיר אנו חשים את עומק התהום וחוסר האונים שלו נטול המילים. במקביל מתוארת האחות המשמיעה מוסיקה במטבח של אמא. זו דרכה לבטא את הכאב והאהבה לאמא דרך משהו שהיא אוהבת. בשיר מרגישים את עוצמת הרגש, החיסרון והגעגועים לאמא של משפחה שנותרה מבולבלת וללא כסות.

"ב. אַבָּא עוֹד אוֹחֵז בַּחַיִּים. / נוֹפַפְנוּ מוּלוֹ שׁוּב וְשׁוּב / בְּמוֹדַעַת הָאֵבֶל שֶׁהִדְפַּסְנוּ. / שָׁאַל: /

אֵיפֹה אֲנַחְנוּ? / וְשָׁאַל שׁוּב: / אֵיפֹה אֲנַחְנוּ? / שָׁאַל וְשָׁאַל. / עָנִיתִי: /בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אַבָּא./

אִמָּא מֵתָה.

ג. אֲחוֹתִי לֹא יָדְעָה שֶׁבְּאֵבֶל / לֹא מַשְׁמִיעִים מוּסִיקָה. / הִיא יָשְׁבָה בַּמִּטְבָּח הַצָּנוּעַ שֶׁל אִמָּא/

עִם מוּסִיקָה, / וּבָכְתָה."

אבא וחגית

פרט, שמן על בד, 150X150 ס"מ 2019

(ציור: מיכל פרי

מתי את כותבת, בבוקר, בצהריים, בלילה, ולמה בזמנים אלו?

כתיבה דורשת ריכוז ומקום נוח. לפעמים אני מוצאת את עצמי כותבת בשעת היקיצה, אני מתעוררת מוקדם, זו שעה שבה הלילה מתחלף ליום, שעה שהתודעה יוצאת מתוך עולם החשכה, מהחלום. זו שעת מעבר בה ההכרה שוהה לזמן קצר בין ערות לחלום. בשעה זו הדיבור הפנימי שונה מהדיבור בזמן ערות מלאה, התודעה עדיין בטשטוש המהול בתחושות מעומעמות שצפו בחלום. המבקר, הצנזור הפנימי המיישר את העולם על פי קודים מאוד נוקשים וברורים אינו נוכח, לכן זו שעה טובה לעקוב אחר העולמות הפנימיים הפחות מצונזרים, הפחות גלויים והנסתרים, כי הם עדיין רוחשים בתודעה.

בשבע בבוקר אני משתדלת להגיע לקפה השכונתי מצוידת במחשב וחומרי קריאה ולימוד. אני אוהבת את תנועת הרחוב המתעורר, המבטא מראה תל אביבי טיפוסי. מהקפה אני ממשיכה  ליצור בבית. אני עובדת ביום, בלילה אני כותבת רשמים, אך לא מעבדת אותם. הייתי מוסיפה, שכתיבה מתרחשת בכל זמן. שירה היא רחשי לב, לחישות המחשבה, הבזקים, פעימות. לכן כתיבת שיר מתחילה קודם בתפיסה התודעתית של ההבזקים האלו. האופן הבטוח לשמר אותם, זה לכתוב אותם בזמן שהם צפים ועולים, וזהו היבט שמתרחש בכל זמן נתון.

 מה דעתך על המשפט: מילים יכולות לשנות עולם?

חוויה שנחוות דרך מגע ישיר, מגע פיזי, מקבלת זיהוי, הכרה ושמירה באמצעות מילים ושמות, גם היכולת לעבד את החוויה אפשרית דרך מילים ושמות, דרך זיהוי. לבעלי חיים גם יש מערכת חושית ורגשית, והם חשים וחווים, אך אין להם שום אפשרות לעבד את החוויות, החוויות שלהם נשארות במישור התחושתי, הפיזי בלבד. האדם בשל יכולת הדיבור (השפה) יכול ליצור הפרדה בין הגוף הפיזי לבין התחושות הקשורות אליו, להתבונן מעל, ממרחק. זוהי יכולת המאפשרת לאדם לשמר את החוויה במחשבה ולא רק בגוף. לאדם יכולת לשחזר דרך המחשבה את מה שאירע. מכיוון שמחשבה היא דיבור פנימי, ודיבור הוא מילים, ולכן אין ספק שמילים מעניקות כוח שליטה, ומאפשרות הכוונה מודעת ושינוי.

אפשר גם להתבונן ולענות על השאלה הזו מכמה נקודות מבט, אישית, פילוסופית, ניו אייג', דת, קבלה ועוד. אתן מספר דוגמאות קצרות, למשל ב"ספר יצירה", המיוחס על פי המסורת לאברהם אבינו, הספר מתאר כיצר אלוהים ברא את העולם באמצעות אותיות האלף-בית, יש מפרשים הטוענים שמי שבקיא ברזי הספר יכול לברוא אובייקט חי באמצעות הקודים הגנוזים בו, כמו סיפור יצירת הגולם שרווח במאה ה-18. דוגמא נוספת, היא מספר "בראשית" בו מסופר שהעולם נברא ע"י אלוקים באמצעות דיבור בעשרה מאמרות: "ויאמר אלוקים"  מופיע עשר פעמים בסיפור הבריאה, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר ; וַיְהִי-אוֹר... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם..." וכן הלאה (בראשית פרק א ).

באמצעות הדיבור, השפה (מילים, שמות, משפטים) אנחנו משמרים זיכרונות בממד שאינו פיזי, ובאמצעות השפה הבונה את המחשבה אנו מעניקים לאירוע החולף ממד של קיום מעבר לזמן בו התרחש. המחשבה (דיבור, מילים, שמות) מאפשרת להתחבר לזמן, למקום, ולרעיון גם מבלי שחווינו אותו באופן ישיר. זו יכולת המאפשרת לאדם לרכוש ידע ולשלוט במגוון תחומים, לכן מילים ואותיות הן אבני בניין בכינונו של העולם, ובהחלט באפשרותן לשנות אותו.

בבקשה נתחי שיר אחד והדגימי כיצד המושג "מרחב זמן שאבד" מבוטא דרכו.

אני בוחרת את השיר המסיים את השער השני בספר "לא אמא. לא אבא. "שהשער נקרא על שמו:

לא אמא. לא אבא.

הִתְעוֹרַרְתִּי אֶל בֹּקֶר

כְּאוֹתָהּ תִּינֹקֶת בַּעֲרִיסָתָהּ

שֶׁפָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ לָאוֹר,

וְהַצִּפֳּרִים מַקִּישׁוֹת לְחַלּוֹנָהּ

שָׁרוֹת לָהּ שִׁירֵי יְקִיצָה

וְלֹא הָיָה בַּמֶּרְחָב דָּבָר.

לֹא אִמָּא.

לֹא אַבָּא.

קריאה בשיר מגלה רבדים שונים של משמעויות. בקריאה הראשונה אנו מתחברים לרובד הראשון והגלוי של השיר המבטא את הפרידה מהאם ומהאב. פרידה שיכולה להתרחש בשל מות ההורים, או כל אירוע אחר. בקריאה היותר מעמיקה מתגלה רובד נוסף, כשהמשוררת מתעוררת לתוך מרחב שאין בו לא אמא ולא אבא. המרחב יכול להתפרש כמרחב פנימי תודעתי ולא בהכרח יקיצת בוקר שגרתית. יקיצה פירושה גם שינוי פנימי, ראיה מחודשת, ולכן כשהמשוררת מקיצה היא עוברת שינוי תודעתי, פנימי. השינוי מתרחש כשהיא נפרדת מההורים שליוו אותה מאז ומעולם, מהלידה ולפני. אבא ואמא הם היסוד, המקור, היניקה. כאשר המשוררת "מתעוררת", היא עוברת ממצב תודעה יָשֵׁן למצב תודעה ער. "...שֶׁפָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ לָאוֹר..." אור התודעה, ופקיחת העיניים היא פקחון, ידיעה. המשוררת  מקיצה אל עולמה שלה, עולם שאין בו לא אבא ולא אמא, היא משתחררת מאחיזת העבר ומגלה את מרחב תודעתה העצמאי. רובד נוסף נחשף בשיר, ומצביע על כך שהגילוי הפנימי, ההתעוררות של המשוררת מתרחשים דרך השירה  "...וְהַצִּפֳּרִים מַקִּישׁוֹת לְחַלּוֹנָהּ / שָׁרוֹת לָהּ שִׁירֵי יְקִיצָה...". ביקיצתה המשוררת שומעת את שירת הציפורים. ציפור היא משל לנשמה, כפי שבא לביטוי בפסוק: "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ." (משלי כז ח). פירוש רוחני של הפסוק ממשיל את נדידת הציפור למסע הנדודים של הנשמה (ציפור - צף אור). שירת הציפורים היא השירה המזוככת, המגלה את האור מעבר למרחבי הזמן האבודים (הזיכרונות, אבא ואמא). זו השירה המתעוררת בלב המשוררת, והמשוררת מתחילה לשים לב לנוכחותה, היא שומעת את נקישותיה בחלון, השירה מבקשת להיכנס לחדר, חדר הלב.

המשוררת מקיצה מהשינה משילה את העבר, הכאב והזיכרונות, ומתחילה לשמוע ולראות מהות שהיא מעבר, את הלב הער.

ואסכם: השיר הקצר "לא אמא. לא אבא." מכיל בתוכו את כל האספקטים של המרחב התודעתי: לידה: "... כְּאוֹתָהּ תִּינֹקֶת בַּעֲרִיסָתָהּ...". את האבא והאמא המסמלים את האחיזה התודעתית בזיכרונות, בעבר, בקיום בתוך מרחבי זמן שאבדו, שזה מהלך החיים עצמם. והיקיצה, שהיא ההתעוררות, גילוי העצמי. וברובד משמעות נוסף מסמלת גם את העזיבה מעולם החיים הפיזיים (האור אינו ממשות פיזית), פקיחת עיניים לאור היא החלפת הכסות מעור לאור.

מיכל פרי

ילידת ירושלים, משוררת וציירת. שיריה תורגמו למספר שפות

ופורסמו באנתולוגיות, בכתבי עת ובאסוּפּות שירה: עיתון 77, סלונט,

הכיוון מזרח, משיב הרוח, יקום-תרבות,  Jewish Book Council

הליקון, בכיוון הרוח, אשכולות פואטיקה, כתב העת פסיפס, בין סגול לתכלת, סלון הדחויים,

קול ההמון, ידיעות אמריקה, זו הדרך ועוד.

הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם.

בוגרת מכון אבני לאמנות תל אביב.

לימודים במחלקת כתיבה מנשר לאמנות תל אביב.

לימודים לתואר שני בחוג לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, רמת גן. 

אמא לשתי בנות. חיה ויוצרת בתל אביב.

ספריה:

מרחב זמן שאבד - שירים, בעריכת אילן שיינפלד, בהוצאת כתב 2024. הספר זכה במלגת תמיכה מטעם קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, ובתמיכת משרד התרבות והספורט.

בין אור לאור - שירים, בעריכת ציפי שחרור, בהוצאת ארגמן-מיטב  2022

מגילות של כלום - מונולוגים מהתת-מודע, חלק מהתערוכה "מגילות של כלום", בית האמנים תל אביב, הוצאה עצמית 2009

מיכל פרי, "מרחב זמן שאבד", בעריכת אילן שיינפלד, הוצאת כתב

(הספר זכה במלגת תמיכה מקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב)

בספר 147 עמודים, בין השירים משולבים: ציור של הצייר משה גרשוני, ושני ציורים של המשוררת.

ציור הכריכה: מיה פרי.

אתר: michalperry.com

אינסטרגם: michalperry