מסה:

רגע, פטפוט על אהבה/ מארי רוזנבלום

 – חלק א'.

זה תמיד אהבה?

דווקא שאנחנו במלחמה, דווקא שמושג "אהבה" ממעט להופיע, זז הצידה, בזמנים מטורפים כאלה של חטופים, עקורים, גופות, קטועים.....זוועות שהנפש קשה לה, צץ ויכוח על אהבה.....

מישהו האזין לשיר של קובי רכט בביצועה של אילנה רובינא ושאל מה קורה בשיר הזה. היא משחררת אותו מהקשר אתה או כואבת פרידה...רוצה אותו? , רכה, משחררת?

"אני רואה שוב בעיניך

שהיית שוב איתה אתמול

אני רואה איך בעיניך

אתה והיא עכשיו לבד, לבד.....

לך לשם......

אני רואה שוב בעיניך

האתמול שלך רק היא איתך

אני רואה איך בידיה

את ראשך כל כך בחום ליטפה....."

ובא ועמד נגדה אלתרמן בשירו "ניגון עתיק", זועם כועס, כואב, אבל....מרצה, נוקם, הורס.

"אם תרדנה בליל דמעותייך,

שמחתי לך אבעיר כצרור תבן.

אם תרחפנה מקור עצמותייך,

אכסך ואשכב על אבן.....

אך אם פעם תהיי צוחקת

בלעדי במסיבת מרעייך,

תעבור קנאתי שותקת

ותשרוף את ביתך עלייך."

והגיע לשולחני גם אריאל הורוביץ עם שירו "יאללה ביי" שאינו מתייחס לכאב, שעובר לגבר הבא....יש לו כללים. קשוח. כואב? אל תבקשי עוד שאנס. לכי. לקקי פצעייך. הם יחלפו.

"ובערב אצל אחותי

במרפסת הלבנה

היא סיפרה לי בפרטי פרטים

איך עזב הבן זונה

אז אמרתי יש כמה כללים

שתמיד שומרים עלי

תני לי רק לתרום לך שתי מילים

יאללה ביי

לא, אל תעשי לו סצנה

לא, זה לא כדאי

אם זה גמור תאמרי לבחור

אמרת שדי אז יאללה ביי.......

לא, אל תעשי לו סצנה...

שאף פעם את לא תבקשי

"תן לי רק עוד צ'אנס אולי"

אז יהיו לך קצת ימים קשים

ויאללה ביי!

וכנגדו בשיר השירים אשר לשלמה: "עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו"

וז'ק פרוור, אהוב נפשי, בשירו "לך אהובתי" בתרגומה של עדה בן נחום

"הלכתי לשוק הציפורים

וקניתי שם ציפורים

לך אהובתי.

הלכתי לשוק הפרחים

וקניתי שם פרחים

לך אהובתי.

הלכתי לשוק הגרוטאות

וקניתי שם שלשלאות

שלשלאות כבודות,

לך אהובתי.

ואז הלכתי לשוק השפחות

וחיפשתי אותך

אך לא מצאתי אותך,

אהובתי."

האחת כביכול מוותרת,

השני נוקם

השליש משחרר, אינו נעצר.

פרוור רוצה שפחה בכלוב

שלמה המלך לא משחרר

דרכים שונות לה לאהבה.

כל השירים, זה הקדום וזה העכשווי, מדברים על מערכת יחסים. על פחד מאובדן ועל צלקות החרוטות על גבינו ומלמדים אותנו לשרוד להמשך חיינו.

יש הסוברים כי במציאות של ימינו מערכת יחסים הינה קלילה ואף סתמית.

איני נוטה להסכים עם ההכללות.

ואתם?

 - חלק ב'

אללי. נסתרות הדרכים. אמש כתבתי מאמר על פרדות - כאבי אהבה ולא ידעתי איך נולד הרעיון למה בא, צץ גרד אותי, הקניט אותי ולא הבנתי פשרו.

בלילה, שבתי מעוד ביקור בכיכר החטופים. הלכתי שם סחור-סחור. לא ידעתי את נפשי. העצב חונק, העיניים מלאות דמעות.

שרים עם הפסנתר הצהוב של אלון אהל בן ה-23, שנחטף לעזה לאחר שהיה בפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר ומשפחתו יזמה פרויקט פסנתרים המוצבים במקומות ציבוריים. ניתן לנגן בהם ולהעלות את המודעות הציבורית לשחרור החטופים.

אחר כך שרים עם חברי התנועה הרפורמית. שרים כמו מתפללים, מתפללים כמו מתחננים, מתחננים לנס ובא המוות ומשתלט על הכל.

משם, למיצג "פיתה אחת ליום". 136 פיתות יבשות צפופות, עטופות חומר משמר, המטילות צל על משטח לבן. 136 פיתות כמניין החטופים באותה עת. יצירתה של מירב כהן., זוגתו של ליאוניד, אמם של איתן ואביב.

"מה היה לאכול?"

"פיתות עם איזו שהיא גבינה למריחה. אנחנו בעיקר שמרנו את האוכל לילדים.

אתה תמיד שומר אוכל ליום שלמחרת כי אתה לא יודע....היה יום שלא הכניסו פיתות והאורז הגיע רק בחמש בערב. הילדות מתעוררת בבוקר ואין לי מה להביא להן לאכול".

מתוך עדותה של דורון, שחזרה עם בנותיה מהשבי ועוד סיפורים משורדי השואה בהם נכח רעב עמוק.

ואז נכנסתי למיצג VDR המדמה את המנהרות, חטופה עם תינוקת , פצוע ושומר שישב מולי ולא הסיר מבטו ממני.

ישב כל כך קרוב אלי. השפלתי מבט ורעדתי. ידעתי ממבטו כי יגע בי ויעשה בי שפטים. מדי פעם קם מכיסאו ואיים להרוג את התינוק הבוכה או כדי להציץ בחרכים. חמש דקות נותרתי במחיצתו ונמלטתי משם.

אז, ורק אז,  הגיעה התובנה מדוע כתבתי את המאמר על אהבה שנגמרה.

שבתי הביתה. נפשי סערה.

ולא ידעתי מרגוע.

מספר שעות לאחר מכן הודיעו כי עוד שישה נרצחים נמצאו במנהרות.....    הרש גולדברג פולין, עדן ירושלמי, כרמל גת, אלמוג סרוסי, אלכס לובנוב, אורי דנינו.

עוד זה מדבר וזה בא....מספר שעות לאחר מכן נרצחו עוד שלשה שוטרים: רס"ם רוני שקורי, בתו נרצחה ב-7 באוקטובר, רפ"ק ארי בן אליהו, רנ"ג הדס ברנץ – השם ינקום דמם.

אינני חוקרת אהבה אך גם איני חוקרת רוע. יודעת, יש בנו, בבני האדם, את כל התכונות הללו. כמה קצרה היא האהבה וכמה עמוק הצער.

איך חיים עם המוות....

החושך עטף אותי....