על הסרט עדיין לא מאוחר / עמיקם יסעור

סרט ייחודי של עמוס גיתאי.  חכם, הומניסטי. המתכתב עם מחזהו של יונסקו " קרנפים" וגם מעט עם "בדלתיים סגורות "מחזהו של סארטר .תחושה מרכזית -סגירות. מין פחד. קולות הקרנפים נמצאים בחוץ.  יחד עם תיאור השגרה מעמיד הסרט גם שאלות כמו הומניזם, יחס לאחר, מודעות מוסרית עצמית. הסרט דובר בכמה שפות. עברית ,ערבית וצרפתית. תצוגת משחק של השחקנית הצרפתית אירן ז'קוב.

המסדרונות הארוכים מבטאים את הסגירות אין כלל יציאה לאוויר הפתוח. אווירה קאמרית . סצנות רבות של אדם אחד או מעט אנשים. סצנה אחת מיוחדת של תהלוכה מנגנת. . תפקיד נכבד לרטוריקה, לדיאלוגים של האנשים ולמונולוגים של אירן ז'קוב. היא מהווה, למעשה גרסה נשית של בראנז'ה. אותו פקיד,  אדם קטן שאינו נכנע, המסרב להתקרנף ומשדר איזו הרואיות מתוך אפרוריות. בהצגה של העירוני שראיתי בשנת 62' גילם  יעקב בודו את בראנז'ה. חיים טופול היה חברו, ז'אן. גיורא שמאי שיחק את הלוגיקן. הבמאי היה רובר פוסטאק שטבע  בסרט יש התייחסות פילוסופית מוסרית וגם קטע של מונולוג פוליטי קונקרטי. סצנת הנסיעה של הגיבורה על הקורקינט החשמלי מ\זכירה את הסיום של הסרט ,"פליני רומא". שגרת עבודה של אדריכלים מתכתבת עם פחדיהן ודאגותיהן של  דמויות שונות לא להתדרדר. לפעמים יש כאן גם דיאלוג המתקיים בשתי שפות  עברית וערבית. ויש גם  מונולוג אחד של היזכרות בשואה.

המסדרון הוא ארוך  אך בצידו פתוח החוצה. אנשים כל זמן הסרט הולכים ושבים לאורך המסדרון. דינאמיות של הליכה בתוך שוטים ארוכים. האדריכלים מדברים על בניה אך בחוץ יש חושך והריסות. המסדרון יכול להיות משל מלפת ארץ ישראל לפני שנת 67 . ארוכה וצרה.  גיוון של דמויות  . לפעמים המצלמה נעה אל כיתה של עולים חדשים. / פעמים לספרייה כמו בסצנה, בה מככבות לסלאו ואביקסיס.  פה חולפים זוג גברים חרדים המדברים על תחושותיהם.  פה דיאלוג של זוג יהודי ערבי. הפתיחות הזאת בצד המסדרון מזכירה הויה של שיכון , ואומנם שמו האנגלי של הספר הוא  . SHIKUN

התאורה הזכירה לי משהו מן הסרטים של קישלובסקי.  לא אור  השמש הארצישראלית. ניתן לראות את הסרט גם כמעין תגובה אמנותית למלחמה המתרחשת בו. יש בו אזהרה. קיימת גם מידה של אופטימיות זהירה בשמו של הסרט וגם כמה מילים הנאמרות בו. המוזיקה הולמת באורח מיוחד. בולטת גם הסצנה, בה שר ומנגן צבי שקולניק, שהוא אדריכל חיפאי, זמר ומלחין. שיר שנושאו הוא ,זה לא ייגמר."  צבי יושב ליד קיר בסמטה חשוכה. בקושי רואים את פניו. יושב בצל הקיר ולידו זוג אופניים. חנה לסלאו בולטת בסצנה אחרת כאשר היא מקריאה קטע מהספר "אין פרפרים פה" פרי עטם של ילדי גטו טרזינשטאט. בהמשך הסצנה קוראת יעל אבקסיס פסוקים מתוך תהילים א, "אשרי האיש". 

בין השחקנים המופיעים  בסרט  :

אירן ז'קוב בתפקיד מרכזי. מנשה נוי. חנה  לסלאו, יעל אבקסיס -שתיהן בתפקידים קטנים יחסית אבל מרשימים.  הלנה ירלובה, נעמה פרייס.  פיני מיטלמן   האדריכל -  אמנון רכטר. צבי שקולניק (שקיל), בהירה אבלאסי, עטאללה טאנוס, מינס קרוואני,.הצלם הוא גוטייה. עורכים : יובל אור סימון ברמן.

על הבמאי

הבמאי הנודע והבולט ,עמוס גיתאי יליד 1950ג דל בחיפה. .בוגר הריאלי ,אדריכל במקצועו,  הוא בנו של האדריכל החשוב ,מוניה וינרויב גיתאי, שותפו של האדריכל עזרא מנספלד. תערוכות על אביו ופועלו באדריכלות הוצגו במוזיאון תל אביב , במוזיאון ישראל ובמוזיאון גיתאי בחיפה -ברחוב ווג'דווד .גהבמאי יתאי זוכה לתהילה בעולם ובמיוחד בצרפת. סרטיו הם פוליטיים.

סרט זה הוא ייחודי, ומעורר מחלוקת גם על ערכו האמנותי.

בימוי: עמוס גיתאי 84 דקות

שחקנים: אירן ז'קוב. מנשה נוי. חנה לסלאו. יעל אבקסיס.