תערוכת צלם הדברים אלבום דרום במוזיאון פתח תקווה לאמנות/ ראובן שבת
זוהי ככל הנראה אחת התערוכות החשובות המתקיימות כיום בעניין הכאוב והנורא של 7 לאוקטובר. מוזיאון מולאמנות פתח תקווה, הוא בוודאי אחד המוזיאונים המיוחדים והחשובים בישראל בתחום האמנות.
לרוב ימצאו בו תערוכות מקוריות, ייחודיות, הנוגעות במיינסטרים ומאידך מבטאים מקוריות, עומק אמנותי וייחודיות.
התערוכה המיוחדת ביוזמתה של פרופ' דנה אריאלי, והאוצרות: אירנה גורדון, דנה אריאלי מציגה עבודות צילום של 107 צלמות וצלמים ופורש את סיפורו של חבל הארץ של הנגב המערבי בהבזקי האקטואליה הקשה של האירועים העכשוויים.
התערוכה "צלם הדברים -אלבום דרום" באוצרות המשותפת של פרופ' אריאלי וד"ר אירנה גורדון, האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה לאמנות, פורשים אינספור התייחסויות לצילום: צילום אמנותי, צילום מבוים, צילום עיתונאי וצילום תיעודי (לצד מספר עבודות וידיאו) המלווים בטקסטים מבארים, בהרבה מן המקרים, מפי הצלמים עצמם. נקודות המבט המגוונות מייצרות מארג של הקשרים חברתיים, היסטוריים וגיאוגרפיים - מערך של דימויים המייצגים מקום, זיכרון וזמן.
הפרויקט נותן במה למבטיהם של רבים המתכנסים בו בזמן לחלל וירטואלי ופיזי וכולל צילום של ההווה הטראומטי יחד עם צילום של העבר הקרוב והרחוק. הפרויקט הוא צומת של אלבומי תצלומים רבים - אמנותיים, תיעודיים, עיתונאיים או אישיים, והוא מניע להתבוננות מתמשכת, סיסמוגרפית, שעוברת בין הווה שהוא גם עבר, בין פריפריה שהיא מרכז, בין הפרטי שהופך לחשוף.
בנוסף, הבחירה להוסיף טקסטים לצד עבודות הצילום מרחיבה ומעמתת את החזותי עם הטקסטואלי. הוא בוחן את כוחם של דימויים להיות עדות ועיבוד של המציאות. אל מול החולף.
כך נוצרת עדות היסטורית ופעולה מטפורית מתמשכת המשולבות ברפלקציה על פעולת הצילום עצמה וכמרחב של ההתמודדות עם מציאות משברית וההשפעות שלה על היחיד ועל הקבוצה.
השילוב המיוחד בין צילומים היסטוריים מתחילת שנות החמישים, בקיבוצים, ובמה שהיה קרוי אז יישובי ספר, מאפשר הצצה ופרספקטיבה משמעותית לחיי יישובי עוטף עזה, ששם התרחש האסון.
הפשטות והחריצות, ותום הלב של ההגשמה ניבטים מכל צילום וצילום כמעט וכאשר זה נשזר באירועי ה7 לאוקטובר, חשים מעין אלם עצוב.
ההנכחה הצילומית, מאוד משמעותית, היכולת הגבוה של היוזמת והאוצרות לשלב בין הצילומים, מצביעה על כאב נורא ובצידו תקווה עזה להמשכיות, לאי הנכונות להרים ידיים ולוותר.
הצילומים העכשוויים שנבחרו מדברים על הצופה, במיידיות השקטה שלהם, הם מבקשים מעימו אהדה, אהבה, מודעות.
מידת המודעות הזאת נתנה את חותמה גם בשיח גלריה מאוד מרגש, על התערוכה והצילומים שבו נטלו חלק שני צלמים, מהדרום שחוו גם הם את האימה הגדולה.
תמר הרצברג ויוגב וענונו. תמר, אוצרת במוזיאון יד מרדכי, צלמת ואשת חינוך. ויוגב, צלם ויזם תרבות בבאר שבע, ממקימי עמותת הומא - קהילת יוצרים בנגב.
בשיח המרתק הומחשו הדברים באופן בלתי אמצעי, וניתנה פריזמה משמעותית מאוד.
וכך כאשר "תמונה שווה אלף מילים", ההמחשה הכאובה לכך, התממשה בצילומים שלהם ושל חבריהם וההסברים שלהם, והשיח איתם, על ההנצחה, על ההמשכיות וגם על המשמעות האמנותית, רבת הערך לכשעצמה על הצילומים
זוהי תערוכה חשובה מאוד, אולי החשובה ביותר בנוגע לאירועי ה7 לאוקטובר. היא נוגעת בנו, כולנו, באופן משמעותי ובלתי אמצעי. חשוב לראות, חשוב להתרשם, חשוב לכאוב, וחשוב לדעת שיש וקיימת תקווה למרות הכל והיא תנצח.
