על האודיסיאה הפרטית עם דב פוקס/ ראובן שבת

דב פוקס הוא מדען טכנולוגי, סופר  ואמן צילום, המשלב צילום ואמנות דיגיטלית ליצירת יצירות סוריאליסטיות וקונספטואליות.

במקום לתעד את המציאות, דב משתמש במצלמה ככלי לתהליך היצירה וביטוי עצמי. הוא לא מפחד  הוא יוצר התנסות מאתגרת באמצעות מציאות בדיונית על קנבס דיגיטלי במחשב באמצעות חלקי התמונות שצילם במצלמתו.

תערוכתו הנוכחית  מתמקדת סביב דיוקנאות עצמיים, שבהם דב משחק את תפקיד הדמות הראשית בסיפורים אלגוריים. העבודות הללו הן תוצאה של הרהור של הצלם על החיים לבד עם עצמו - על זיכרונותיו, חלומותיו, רגשותיו, על מחשבותיו ודעותיו על מה שקורה מסביב דרך הפריזמה של חייו.

ספר מעט על עצמך ומדוע בחרת באמנות כאמצעי ביטוי ומדוע דווקא סוג אמנות זו

דרכי הלא-קצרה בעולמנו (כבר חלפתי על פני אבן הדרך המציינת 75 שנה) החלה במהלך האודיסיאה הפרטית של הוריי, צמד צעירים בני עשרים שעזבו ברגל את רומניה של אחרי מלחמת העולם השנייה ונדדו עד צרפת הרחוקה, ובמהלך המסע יצרו אותי. האנייה שבה ניסו לעלות ארצה נלכדה על ידי הבריטים והם נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. זמן קצר אחרי הכרזת המדינה (יוני 48) הם שוחררו ועלו ארצה ואני נולדתי ביום האחרון של שנת ה'תש"ח (10/1948). ביקרתי לאחרונה עם נכדתי הצעירה (בת שבע) במוזיאון ההעפלה בחיפה, ולאחר שהסברתי לה על ההעפלה, שאלתי אותה אם היא חושבת שאני זכאי לתואר "מעפיל". לדעתה אני לא, אבל עוד לא החלטתי אם היא צודקת.

כל חיי עברו עליי באזור חיפה (למעט שלוש שנים שבהן היינו בשבתון בקליפורניה, במעבדות המחקר בנושא הנעה רקטית של חיל האוויר האמריקאי). בילדותי התגוררנו בעיר התחתית (ומאז טפסנו למרומי הכרמל), למדתי בבית ספר יסודי (שדרות הכרמל) ותיכון (עירוני א'). לאחר השירות הצבאי למדתי הנדסה אווירונאוטית בטכניון (חלום חיי...) ואחרי ששוחררתי ממילואים במלחמת יום כיפור נשאתי את רעייתי לאשה והתחלתי לעבוד ברפא"ל (בהפרש של שבועיים בין האירוע המשמח הראשון לשני), שם מילאתי שורה ארוכה של תפקידים במחקר, פיתוח וניהול. במהלך עבודתי ברפא"ל השלמתי תואר שני בהנדסה אווירונאוטית, הולדנו שני בנים מדהימים, ופרסמתי את ספרי הראשון (קץ המילניום). הנכדים/ות (חמשה במספר, מקסימים אחד-אחת) החלו להיוולד קצת אחרי פרישתי לפנסיה מוקדמת (לאחר  כ- 33 שנה שנות עבודה), והיום הם ממלאים את עולמי, יחד עם האמנות שלי. לאחר הפרישה שלי נכתב ופורסם רומן נוסף (לראות דרך קירות) ונכתבו שניים נוספים (שנגנזו). בנוסף, השלמתי גם לימודי פסיכולוגיה (חוג-אחר-תואר באוניברסיטה הפתוחה), ותואר שני בספרות עברית והשוואתית (במסלול כתיבה יוצרת) באוניברסיטת חיפה. כיום אני שוקל לימודים אקדמיים נוספים, במקביל ללימודים אישיים באמצעים טכנולוגיים שונים.

בעבר התנדבתי לשירות מילואים לאחר גיל הפטור ממילואים, הייתי תורן בער"ן במשך כעשר שנים וכן התנדבתי בארגון "אבני מורשת" וצלמתי, באמצעות הרחפן שלי, אתרי מורשת ישראליים (למשל, תחנות רכבת העמק ממעוף הציפור, ועוד).

אנחנו נמצאים היום שבוע לפני אירוע הפתיחה של התערוכה שלי, המוקדשת לעבודותיי בתחום האמנות הדיגיטלית. סוג זה של אמנות משלב את הנטיות שלי לטכנולוגיה ואמנות. האמנות הדיגיטלית הינה, מבחינתי, שילוב של טכנולוגיה ורגש, דיוק וחופש. העבודות שלי משלבות את הטכנולוגיות המתקדמות ביותר בתחום זה.

בעבר הייתה לי תערוכת יחיד שהוקדשה לצילומי נוף מביקוריי באיסלנד, וכן השתתפתי בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל. אני מפרסם את התמונות שלי בגלריות אינטרנטיות בינלאומיות (בהן עוברות התמונות המוצגות תהליך סינון אוצְרוּתי) ובמגזינים דיגיטליים בינלאומיים המוקדשים לאמנות דיגיטלית (כנ"ל). תמונות רבות שלי זכו לציונים לשבח מאת האוצרים הראשיים והייתי "אמן החודש" (2/2024) של המגזין האינטרנטי Living the Photo Artistic Life.

מה מייחד את התערוכה שלך?

קשה לייחס לעצמך ייחוד בימים אלה, כאשר הכול כבר נוצר ונאמר, אבל מי שיבקר בתערוכה שלי יקבל מבט אישי שלי על הדברים הטורדים את שלוותו של גבר מזדקן. דמותי הינה הגיבור הראשי של כל יצירותיי המוצגות בתערוכה (כ- 35 במספר, ומעל 100 בסדרה זו), ואף גורם זר לא היה מעורב בתהליכי היצירה שלהן. הגיתי את כל הרעיונות, צילמתי בעצמי את עצמי בכל התמונות (באמצעים טכנולוגיים שונים), ומאוחר יותר שלבתי את עצמי בקומפוזיציות שיצרתי. כמעט מיותר לציין שאת העיבודים הסופיים בצעתי באמצעות הכלים הממוחשבים המתקדמים ביותר, הכוללים בין היתר, בינה מלאכותית. אני חייב להדגיש כי השימוש בבינה מלאכותית הינו רק של סגמנטים מצומצמים בתמונות וכי התמונה היא פרי יצירתי. לדעתי, מי שחושב שתמונה שיצר באמצעות פרומפט בתוכנת בינה מלאכותית היא אמנות והיא שלו – טועה, פעמיים.

בתמונות שלי אני מציב את עצמי בסיטואציות מוזרות, מפרק ומרכיב את עצמי מחדש ומצביע בדרך זו על הדברים שאני רוצה לבטא.      

בעבודות שלך יש כמה אפיונים בולטים ולעיתים מנוגדים. מחד- ניכור מסוים. ריחוק. מצד שני דיוק חם בהבעה. נגיעה בלתי אמצעית כלפי העצמי וגם כלפי הצופה. תוכל להסביר זאת?

השאלה שלך נוגעת בנקודה אמיתית. מצד אחד אני מנסה ליצור עולם אמיתי ככל האפשר, כדי לשכנע את הצופה שמדובר בעולם המציאות, בעוד שברור לגמרי שמדובר בסיטואציה בלתי אפשרית. מצד שני, מאחורי הדימוי הוויזואלי הפסיאודו-ריאליסטי מסתתרים רגשות אמתיים, שזו היא דרכי להביע אותם.

            האם יש קשר בין מדע לאמנות? והאם מדע הוא אמנות החקר וההוכחה, והאמנות היא ההנכחה הפיזית הרגשית של תהליכים קיומיים של האמן?

                להבנתי יש קשר הדוק בין מדע לאמנות. שניהם נוצרו בידי בני אדם, מתוך מטרה להסתכל על המציאות ולתאר אותה. קיים אצל כל אחד ואחת מאתנו מעין ספקטרום, הנע בין מדע לאמנות, עליו אנחנו ממוקמים. אנחנו חופשיים לנוע על הקשת הזאת, והיא גם משתנה עם השנים. אם היו שואלים אותי לפני שלושים שנה אם אעסוק יום אחד באמנות, הייתי מפנה את השואל לפסיכיאטר התורן, אבל היום העיסוק באמנות הפך לחלק גדול מעולמי ואילו המדע הצטמצם מאד, אבל בהחלט עדיין קיים, אם כי שינה כיוון.

           מי הם שלושת האמנים הכי מוערכים בעיניך ומדוע

אני רוצה להביע את הערכתי לכמה אמנים, לכאלה שהשפיעו על מה שאני עושה.

האחד כבר לא צריך שום הערכה, כי כולם כבר הביעו זאת, וגם כי הוא איננו אתנו עוד. סלבדור דאלי הוא אחד היוצרים הגדולים ביותר שאני מכיר ומוקיר. שאבתי ממנו את הרצון לתאר מציאויות אלטרנטיביות, השוברות את מסגרות המציאות שלנו. אני רוצה לתאר את הבלתי-ניתן-לצילום, כמו שהוא צייר את המציאות הסוריאליסטית שלו.

האמנית השנייה היא Brooke Shaden, אותה פגשתי לראשונה בשבוע שעבר בסדנת יצירה דיגיטלית באנגליה. עקבתי אחרי עבודותיה בשנים האחרונות והיא "נתנה לי את הרשות" לשים את עצמי במרכז הפריים ולצייר סביבי את רגשותיי/מכאוביי/שמחותיי. היא גם אפשרה לי להשתטות, לא לקחת את עצמי ברצינות, או, בקיצור, להפוך לילד מחדש לכמה דקות או שעות.  

האמנית השלישית היא דינה בווה, Dina Bova, היוצרת אמנות דיגיטלית מופלאה באמצעות קומפוזיציות פוטושופ. גם בעבודותיה נתקלתי לפני שנים ומאז עקבתי אחריה, עד שהזדמן לי לבקר בביתה, המשמש גם מוזיאון שובה עין ועוצמתי. כשעלה נושא התערוכה שלי, העזתי לבקש ממנה להיות האוצרת שלי, ולמרבה הפתעתי היא הסכימה. היום, מספר ימים לפני הפתיחה החגיגית, אני מבין כמה בר-מזל הייתי כשהתעקשתי שהיא תהיה האוצרת.

אם היית נקלע לאי בודד לחצי שנה איזה 3 יצירות אמנות היית לוקח אתך ומדוע?

בהנחה שהתנאים הם אכן של "אי בודד לתקופה של 6 חודשים" (ואחר כך אצא משם..), הייתי לוקח את הספרים הבאים:

1.            אני נמשך ליופייה של המיתולוגיה היוונית. לתכונותיהם האנושית של האלים העתיקים, והייתי יוצא שוב (כבר עשיתי זאת כמה וכמה פעמים) למסע-עשרים-השנה של אודיסאוס לטרויה וחזרה, כפי שתואר על ידי הומרוס. סיפור מקסים ומהנה, מלמד ומשנה פנים בכל קריאה מחדש.

2.            אודיסיאה נוספת מתוארת ברומן "והיום אינו כלה" (ששמו ברוסית הינו "היום שנמשך מאה שנה"), המתאר מסע קבורה שנמשך יום אחד, אך פורש לפנינו יריעה היסטורית רחבה ומשלב ריאליזם קודר ואכזרי של ברית המועצות הקומוניסטית עם מיתולוגיות מונגוליות מרגשות ויפהפיות.

3.            האודיסיאה בספרו של גבריאל גרסיה מרקס "מאה שנים של בדידות" תארה את עלילות מקודנו האגדית, על גיבוריה המופלאים. היצירה פתחה את עידן הריאליזם המאגי, המטפל במופלא כמו היה מעשה יומיומי, וכך שבה את דמיוני.

תמונות המתארות התרחשויות מתוך שלוש יצירות אלמותיות אלה (וגם יצירות אחרות) התבטאו בקומפוזיציות שיצרתי בעבר, אך לא יוצגו בתערוכה העכשווית.

יצירות דב פוקס:

https://www.youtube.com/watch?v=tvU1VEHqObk

https://dovfuchsdigitalart.com/