צילום: יאיר בן חיים
על ילדות בתקופת המנדט וזיכרונות מאז עם פרופסור נורית גוברין/ ראובן שבת
פרופסור נורית גוברין, היא אחת מהחוקרות הבכירות והמובילות של הספרות העברית. ספריה ועבודתה המחקרית-ספרותית משמשת כאבן דרך חשובה להכרת הספרות העברית. לאחרונה יצא לאור , בהוצאת חדרים, ספרה החדש-"ילדת מנדט- זיכרונות מדור לדור", הוא ספר אישי.
ככזה, נחשפת בה אישיותה ודמותה המרתקת של נורית גוברין, ודווקא ספר אישי זה מוסיף נדבך חשוב ומשמעותי מאוד למכלול יצירתה.
ספרי מעט על עצמך ומה הביא אותך לכתיבה?
נולדתי בתל אביב ב-1935 לאמי צביה לבית גורדון ולאבי, המבקר, המסאי והעורך ישראל כהן. בית ההורים, המשכיל, העברי והציוני, הטביע את חותמו על חיי והוא אחת הסיבות המרכזיות לבחירתי בספרות עברית ובמחקרה. בביתנו הייתה ספרייה ענקית, שכללה כ-30,000 עותקים (!); ידידי הבית היו סופרים ומשוררים, אבי ערך את 'הפועל הצעיר', עשרות שנים ופירסם מונוגראפיות, ספרי מסות וביקורת ותרגומים. מילדותי אהבתי לקרוא, והייתי "ילדה קוראת". כשבגרתי, הייתי בת מזל שהצלחתי להפוך את התחביב למקצוע. את השכלתי האקדמית רכשתי באוניברסיטת תל אביב. עוד לפני סיומה, הוזמנתי ללמד בחוג לספרות עברית, ועברתי את כל שלבי העלייה בדרגה מאסיסטנטית לפרופסור מן המניין.
במה עוסק הספר החדש, ומה ייחודו?
ספרי החדש: 'ילדת מנדט – זיכרונות מדור לדור', הוא ספרי האישי מכל ספרי המחקר הרבים שהוצאתי וערכתי. הספר מתאר את עשרים וחמש שנות חיי (1935 – 1960) בתחנות השונות שלהן: ילדות, נעורים, בגרות, צבא, נישואים, הורוּת. תחנות אלה כוללות בין השאר: את גן הילדים; בית הספר העממי תל-נורדוי; בית הספר התיכון: "תיכון חדש"; תנועת הנוער: "התנועה המאוחדת"; שירות צבאי בנח"ל; נישואים בקיבוץ מעיין ברוך; עזיבת הקיבוץ והולדת הבן הראשון (1958). הספר מתאר את המשפחה ותולדותיה, שהיא אמנם משפחה פרטית אבל יש בה הרבה מן המשותף למשפחות רבות. דגש מיוחד הושם בספר על תיאורי ההווי של אותן שנים, לפני שקמה מדינת ישראל, ובעשור הראשון לקיומה, פרקי הווי המשותפים לכל בני דורי. הספר מתאר ילדות מאושרת, וזה אחד מחידושיו.
נקודות הציון החשובות בספר מתייחסות לאירועים אישיים, המשולבים בכרונולגיה היסטורית, זה כמובן מרתק ומיוחד מאוד, אם היית חוקרת את ספרך מרחוק, שלא במבט של סופרת ומחברת, כיצד היית מסווגת אותו ומדוע?
קשה לענות על שאלה זו, כיוון שבלתי אפשרי בשבילי להינתק ממה שכתבתי ולסווג אותו באופן אובייקטיבי. ואם בכל זאת. זוהי אוטוביוגרפיה, הכתובה משתי זוויות ראייה בעת ובעונה אחת: זו של הילדה המספרת, המנסה לשחזר את המאורעות כפי שנראו בעיניה אז, וזו של הבוגרת, ממרחק השנים, היודעת כבר מראשית – אחרית. זהו סיפור פרטי ואישי של משפחה אחת, בכוונה, שהפרטי יהיה משותף לרבים. כשכתבתי את הספר ראיתי לנגד עיני את ארבעה הדורות של בני משפחתי, שחשוב לי מאד שיכירו את תולדות המשפחה ואת הווי החיים שהיו פעם. משיחות עם נכדי וניני למדתי עד כמה החיים שהיו פעם אינם מוכרים להם, ועד כמה הם מעוניינים להכירם. אני מקווה שספרי יעניין לא רק את בני דורי אלא גם את הדורות הצעירים יותר. למותר להוסיף, שללא ידיעת העבר, גם ההווה פגום, והעתיד מי ישוּרנו! דברים אלה נכונים במיוחד בימים אלה, כשהעולם מתהפך לנגד עינינו, מה שהיה – לא יהיה, ומה שיהיה – אינו ברור.
מי הם שלושת היוצרים הספרותיים בכלל, הכי חשובים ואהובים בעינייך ומדוע?
פרסמתי שלוש מונוגראפיות על שלושה סופרים, שהקדשתי להם שנים לא מעטות מחיי: ג. שופמן; דבורה בארון; אהרן מגד. כמו כן פרסמתי לא מעט על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ועל יוסף חיים ברנר. אלה רק מקצת מן השמות שהם חלק ממחקרי הספרותיים. חקרתי סופרים ידועים וסופרים נידחים, כחלק ממדיניות התרבות המחקרית שלי. ביבליוגרפיה של כל כתבי, הופיעה ב-2020 וכל מי שרוצה לדעת על מי ועל מה כתבתי, מוזמן לעיין בה. אין אפשרות לדעתי, לענות תשובה של ממש על שאלה זו כיוון, שאני אוהבת, מתעניינת וקוראת את הספרות העברית לדורותיה בעבר ובהווה, כמיטב יכולתי.
אם היית נקלעת לאי בודד לחצי שנה, איזה שלושה ספרים היית בוחרת לקחת איתך לשם ומדוע?
זוהי שאלה קבועה, שתמיד מעוררת בי אי-נוחות בלשון המעטה. אני, לפחות, איני יכולה לענות עליה. אפשר לקחת ספרים מוכרים ואהובים ולקרוא בהם שוב ושוב, ואפשר לקחת דווקא ספרים חדשים, ששם מחברם אינו מוכר, כדי להכירם ולחוות חוויות חדשות. בנוסף לכך, היום זוהי שאלה אנכרוניסטית. היום, מרבית הספרים נמצאים בכף היד, בטלפון הנייד, ושוב אין צורך לבחור ולהחליט. אפשר לקרוא הכול!
