צילום: צביה ויצמן כספי
סיור עיתונאים במכון גנזים/ צביה ויצמן כספי
האור הגנוז בוקע מקומת המרתף בספרית בית אריאלה בתל אביב בחזית הבית - ״כיכר החטופים״. תערוכות כאב מתחלפות. מיצגים מטלטלים ואנשים טעוני כאב, עדיין ממלאים את .
מכון הגנזים אוצר במדפיו דפים דקים במגירות. מילים הצפונות קסמי מלל וסודות מרחיבי לב. על הקירות פוסטרים של משוררים וציטוטי שירה. מאבות ישורון, קניוק וברנר וטשרניחובסקי וויזלטיר רחל ולאה גולדברג.
אדיבה גפן ,מנהלת המכון, סופרת ואשת חינוך, מוליכה אותנו בין הקומות למרתף. שם תמיד חבוי אוצר. בחלל הארכיון מונח אחר כבוד שולחן הכתיבה של המשורר מאיר ויזלטיר, עליו מנורת הקריאה הירוקה המוכרת כ״כ מאולם הקריאה בספריה הניו-יורקית.
הילה צור אשר על התוכן, מקבלת את פנינו .בידיה היא אוחזת דפים בחרדת קודש. מונעת מאהבה, מאחריות ויראת כבוד לחומרי הארכיון. קוראת שיר בהטעמה מדויקת, יודעת לפענח כתבי יד . לשולחן מתפשטים צלילים פואטיים כשהילה קוראת שירים שהולחנו מכתבים וכמיהות געגועים ואהבה שלא נס ליחם.
ארכיון זו ממלכה
אדיבה: ״פה תמצאו צילומים מסוף המאה ה19 בצילומים ניתן להשתמש ללא תשלום אחרי 50 שנה בכתבים אחרי 70 שנה. יש פה כ900 ארכיונים שהמכון אסף. אנחנו פונים למשפחות הורים של, בנים של. לפעמים מנדנדים. כשלא עונים בטלפון, אנחנו דופקים בדלת…יש עיתונאים שלא יכולים בלעדינו.
אנחנו מחוייבים ודואגים לזכויות היוצרים. הרבה מאוצרות גנזים תמצאו באתר״.
לשאלתי אם גם הדור העכשווי מתעניין ומפקיד כתבים, אדיבה משיבה שלפעמים יוצרים פונים אליה מיוזמתם. למשל בני ציפר עורך מדור ספרותי כשהוא מחפש אוצר ארכיוני ומנגד הסופר אילן שיינפלד ,הפקיד כבר את ארכיונו בידינו.
גם לאה גולדברג שוכנת פה במכון גנזים. במחברת הראשונה של לאה גולדברג והיא רק בת 10 בשנת תרפ״ב כתבה בין היתר את השורה ״ראיתי עננים קטנים ששוטטו כמלאכים על הרקיע…״ משוררת.
חלק מכתבי היוצרים שייכים לעיתונים של אותם ימים. למשל ״ערב מול גלעד״ לא אצלנו אלא שייך לעיתון העבר ״דבר לילדים״. מתברר שאין ארכיון של תמלילן או אמן אלא אם התכתב עם סופר או משורר. במקרה יורם טהר לב הפקיד את כתביו פה. כך גם קרוב לוודאי יוצרים תל אביבים רבים. בית אריאלה זה קצת כמו הקפה השכונתי. ארכיון עיתונות שונה מארכיון ספרותי. ארכיון אישי הוא אקלקטי. בחירה של הסופר ברגע מסויים. זה מה שנותר מגדולי הכותבים מחשבותיהם, תשוקותיהם, כאבם נותרו על הנייר המצהיב. עוד רגע של תשומת לב והתרגשות של סטודנט או עכבר ארכיונים חובב הז׳אנר. או קבוצת עיתונאים שנענו לאתגר - ״סיור מודרך במכון גנזים״.
אדיבה מנדבת אנקדוטה, ״חברה שלי עברה ליד מכולה של דירה שמשפצים והיא פותחת מעטפה ושם מצאה מכתב יפיפפה תשוקתי של עודד בורלא לאהובתו. הגענו לרות דיין הביתה כמה פעמים כשהגיעה לגיל 100 חששנו שהאוצרות יתפזרו. אנחנו בקשר עם עופרה פוקס אשתו של אהוד מנור שקשה לה להיפרד מהארכיון עדיין אני מנדנדת לה. משפחתו של דודו גבע מסרה לגנזים את הארכיון שלו״
מי מממן אתכם ?
יש כמה גופים
העירייה מממנת את המקום, פריים לוקיישן במרכז תל אביב, ספריית בית אריאלה.
משרד התרבות זה הריבה והלחם והחמאה
ומשרד המורשת מממן את כל הסריקות וההנגשה.
אדיבה גפן המנהלת הנמרצת היא גם סופרת ועוד המון תארים לה, לאחרונה השיקה את ספרה ״יש מקום״ על חייה בישוב דרומי בירוחם. מקום עוטף וחומל ומרחם כשמו.
״כשאני במצב טוב אני יורדת בנפשי לדרום.״ היא מוסיפה. בימים אלה הדרום פצוע וכואב ונתפלל שיבוא ימים שקטים של חסד. לאחרונה הצלנו גם את הארכיון של אלדד אלדן מקיבוץ בארי שהוא בן מאה. וכתב את השיר ״על קירות בארי״ שיר שנכתב אחרי השבעה באוקטובר.
הילה שולפת מגירה המכילה כרטיסיות קטנות מצהיבות שהן הקיטלוג איפה ניתן למצוא מה. יש כ10 מליון גלויות מראה מקום.
עוד טעימות מאוצרות הגנזים:
מסמך יפיפפה של טשרנחובסקי, הטיוטא מול תיקונים לגירסה המקורית של השיר ״הו ארצי מולדתי״. באותם ימים תרגם טשרנחובסקי את האיליאדה ואודיסאה של הומרוס והשתמש בצידו השני של הנייר לטיוטת השיר ויצא שגם מאחורי הטיוטא מסתתר ערך ספרותי. גם זה האור הגנוז של הארכיונים. כחובבת ארכיונים ותיעוד נראה לי שכל מסמך מהיום, שלכאורה הוא בנאלי, יקבל את הנפח הרגשי והתוכני שלו כעבור שנים.
הילה מנופפת במכתב של יוסף חיים ברנר שנרצח באכזריות בפרעות שעשו ערביי יפו ביהודים בשנת תרפ״א - 1921 והוא בן 34 בלבד. ברנר החילוני הקדוש שאהב את היהדות ושנא את מוסדותיה של היהדות כותב לבנו ולאשתו שנסעו לברלין בשל המצב הקשה.
״חיה יקרה, ממך אין לי אף מילה…״
שיר בכתב יד ענוג על נייר מקורי של רחל המשוררת -״גן נעול״ - היא מקדישה את השיר ״לזר״ אהובה הנשוי זלמן רובשוב (שזר) הוא אשר לקח את השירים שלה לעיתון ״דבר״ ובכך סייע לפרסומה. וטוב שכך העולם היה פחות יפה ומרגש בלעדי מילותיה.
הילה מצליחה לקרוא מכתב ידו של עגנון כשעוד ניתן להבין את כתב היד הצפוף וקטן שלו. הוא כותב מקצה הדף ועד סופו מילים כנמלים ושתי שורות מציירות מעין קשת כאילו כניסה להיכל קודש.
״ראשי רוחש נמלים…״כתב חנוך לוין בשנת 1961 בכתב יד בדפי מחברת משבצות, נשען אות על אות נחפזת. וגם הנובלה הנפלאה של דוד פוגל. ״רומן וינאי״. על אף שנכתב בזמן שישב פוגל בירושלים ועוד ועוד.
גם מכתב המבסס אחר כך את כתיבת ״חימו מלך ירושלים״ נשלף מהמגרה. קניוק נפצע בתש״ח ואושפז במנזר הירונימוס העתיק שהוסב לבית חולים. וכתב את ״חימו״ שגם הפך לסרט. ובתוך הכאב והדם נרקם סיפור אהבה בין פצוע קרב שהיה גבר כובש והפך לצלם אדם המבקש נפשו למות לאחות יפיפייה רחמניה. העובדה שחימו מירושלים וחמוטל מתל אביב כאילו מבקש קניוק להוסיף עוד נדבך לסיפור. תוך שקניוק עצמו פצוע מלחמה, הוא שולח מכתב למשפחתו וחותם ״יורמכם״. ניתן להיווכח בשרשרת הדורות, לעיתים במילה בניואנס אפשר ללמוד קצת היסטוריה וסוציולוגיה, על מלחמות ואהבות וקשיים וחיים בארץ הזאת.
ואסיים עם לאה גולדברג:
״מכורה שלי ארץ נוי אביונה.
למלכה אין בית למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר
ושבעה ימים הורדים פורחים
ושבעה ימים הצללים זורחים
ושבעה ימים הלבבות פתוחים.
וכל קבצנייך עומדים בתפילה
ובנייך בנותייך חתן וכלה…״
והיא כאילו פה בכיכר החטופים נדה עם שיר ותיבת נגינה…
ישבתי שעה ארוכה על המדרגות וחשבתי על השיר
אכן, רק שבעה ימים אביב בשנה…בשנה האחרונה ארצנו ארץ נוי אביונה יפה וטובה פצועה ופושטת יד והנה קבצנייך עומדים פה בתפילה חרישית.
ממש כאן ועכשיו.
