פרשת חיי שרה - מאת: אסתר ויתקון זילבר
יצחק אבינו - הברסלבי הראשון
בפרשת 'חיי שרה', מסופר, בין יתר העניינים המרתקים
המצויים בפרשה, על השידוך המורכב והמאלף שעסק
בו אליעזר במצוות אדונו אברהם, למען יצחק בנו.
עד חרן הוא מרחיק כדי למצא שם כלה ראויה, שתכונת
החסד והזריזות למימושו,היא ממאפייניה הבולטים.
הוא מצא שם את רבקה, גם עושה חסד אולמפית,
גם יפה, גם ממשפחה מכובדת, גם בת-דודה, וגם
מוכנה להנשא ליצחק הגר בארץ הנדחת -כנען מבלי
שראתה אפילו את מראהו. (אלא אם היו כבר אז
ציירים שידעו לצייר דיוקנאות ראליסטיים , עניין
לא סביר כל כך , משום שעל-פי תולדות האומנות ,
יכולת זו התפתחה רק בימי הביניים המאוחרים )
רבקה מגיעה מחרן לארץ, להינשא ליצחק,
ממרום שיבתה על אחד הגמלים היא מבחינה
מרחוק באיש בשדה. התורה מספרת -
" ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו
וירא והנה גמלים באים "
האם זהו יצחק? האם לה הוא ממתין בקוצר רוח?
האם יצא מאוהלו כדי לראות אם הגיעה סוף סוף
שיירת הגמלים של אליעזר עבד אביו אברהם
ועמו הכלה הצעירה המיועדת לו?
או אולי סיבה נוספת חשובה לא פחות, מביאה
אותו אל השדה לפנות ערב, כשחום השמש רפה,
וריחות השדה ומשב הרוח הקליל עוטפים את
נפשו ומנחמים אותה?
" ותשא רבקה את את עיניה ותרא את יצחק ותפול
מעל הגמל, ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך
בשדה לקראתנו? ויאמר העבד: הוא אדוני, ותיקח את
הצעיף ותתכס "
מבוכה כובשת אותה מול פניו המרשימות של יצחק.
משהו עמוק , רציני, כואב ומסתורי מובע בפניו.
מול פנים אלו היא מרגישה בלתי ראויה.
זהו יצחק שנחלץ מן העקדה בידי אביו, רגע לפני שהיה
מאוחר מדי. זהו אדם פוסט-טראומטי שרק מכוח אמונתו
העמוקה ויכולתו לשוחח עם אלוהיו הוא מתגבר על החוויה
הנוראה ההיא. גם עצב עמוק שוכן בו על מות אמו שרה
שאותה כה אהב, כפי עדות התורה בהמשך
הפסוקים.
חז"ל מפרשים את הפסוק הנ"ל- " ויצא יצחק לשוח בשדה
לפנות ערב "
שיצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל ולחבר תפילת מנחה.
ואכן, אני סבורה, יצחק היה זקוק למרפא של מרחבי השדה
הפתוחים, שיש בהם שפע חיוניות בצבעים, בניחוחות
ובצלילים, הטמונים בפרחי הבר, בשיחים, במרחבי השמים
,בציוצי הצפורים, ובאוושת הרוח בעשבים.
השדה על שפע גילויי החיים המפכים בו, הפך להיות
סמל בנפשו של יצחק לאהבת ה' ולא ליראת ה', לא לפחד
מפני עקדה =קשירה, חרדה לאובדן החיים, אלא התחברות
חופשית אל הא-ל דרך שמחת החיים והיצירה החופשית.
יצחק מתפלל מתוך התייחדות והתבודדות , במילותיו שלו.
בפניה ישירה את האל, ללא צורך במתווכים. ובעיקר לא דרך
הקרבת קורבן.
ריח השדה האהוב עליו כל כך, הוא זה שלימים יהפוך
את עשו בנו, לבנו האהוב , בשל ריח השדה הדבוק
בבגדיו כאיש ציד הנמצא רוב יומו בשדה.
" ריח בני כריח השדה אשר ברכו אלוהים " –
כך ינסח יצחק בעתיד את אהבתו לעשו, בנו.
אם נחבר את תפילתו של יצחק בשדה לבואה של
רבקה כלתו הצעירה, אין יפה מזה להיווכח שתפילתו
נענתה על-ידי ה'.
מיד עם בואה, ללא טקס , בלי רב ובלי מסיבה, ואפילו
ללא מילים (מיותרות) היא הופכת לאשתו. מסופר לנו
בשפת התורה הקצרה הנהדרת -
" ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה, ויביאה
יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה
ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו "
הוא מתנחם על מות אמו באהבתו לאשתו הצעירה
טובת הלב ,מלאת שמחת החיים והמרץ, כפי שכל
אחד יכול לקרא בפרשה ולהתרשם.
