שיר:

אליבי/ אלי אליהו

בַּיּוֹם שֶׁזֶּה קָרָה יָשַׁבְנוּ בְּבֵית הַקָּפֶה. אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים

לַעֲרֹב זֶה לָזֶה. אַחַר כָּךְ חָזַרְנוּ הַבַּיְתָה בַּדֶּרֶךְ הָרְגִילָה.

פָּגַשְׁנוּ שְׁכֵנִים שֶׁיּוּכְלוּ לְהָעִיד. וְאָז, כְּמוֹ תָּמִיד, רָאִינוּ

מְעַט טֵלֵוִיזְיָה וְהָלַכְנוּ לַמִּטָּה. לֹא יָצָאנוּ מִמֶּנָּה כָּל

הַלַּיְלָה. מִדֵּי פַּעַם הִתְהַפַּכְנוּ, אֲבָל בְּסַךְ הַכֹּל יָשַׁנּוּ

בְּשַׁלְוָה (עַל כָּל הַפְּשָׁעִים, חָשַׁבְנוּ, תְּכַסֶּה הָאַהֲבָה).

אִם יִשְׁאֲלוּ עַל הַיֶּלֶד שֶׁהֻצַּת בַּלֶּהָבָה, יֵשׁ לָנוּ אָלִיבִּי

מֻשְׁלָם. עֵינֵינוּ לֹא רָאוּ וְיָדֵינוּ לא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם.