מסה: 

מה אומרים עשרה גברים עירומים/  זאב ליכטנזון

תחריט: 

אנטוניו דל פוליוולו

העין לא רואה  מה שרואה הראש.

כשהיא רואה: עשרה גברים, צעירים, אתלטיים, ובעיקר – עירומים, מה היא רואה? מחזה הומו-ארוטי,? לוחמים, חשופי אברי מינם, עירומים כביום היוולדם, חותרים להיכנס זה בזה בכל סוגי הנשק שבנשקייה של פעם : חרב, פגיון, חץ וקשת, שרשרת, רומח, מגן, תצוגת תכלית של לוחמים. פנים אל פנים, גוף אל גוף, הכי אישי, הכי קרוב ,בזוגות. מוות אינטימי.

אירוטי? רק בעיני הרוצה בזה. התמונה לא מציגה איש מהלוחמים כמצוי בעוררות מינית. בכול האנטומיה המרשימה והמפורטת, דווקא הכלי המיני מוצג, חשוף, קטן ומבוייש. מול אסופת השרירים והמבעים הנועזים וחדורי רוח קרב, כאילו הוא לא מבין מה הוא עושה שם בכלל, הקטנצ'יק הזה. בפירוש, ללא תלבושת הוא בהחלט לא מוצג כטיל-בושת.

ובעוד כל אחד מהלוחמים זוכה לתיאור מפורט ומרשים של כל שריריו, כל לוחם והמצג הגופני הלוחם שלו, דווקא פריט הגברויות ,מוצג כרישום חסר אופי, נטול אנטומיה, דומה לאחרים ושרק במקרה הוא שם, בתמונת הקרב המפורטת.

זה מה שאומרות העיניים, אך בשביל הבנאליה הזו טרח האומן לרתום את אומנותו? זו היצירתיות שלו? העין הרואה מעבר למבט החשוף והחטוף?

בהחלט, נראה שלא.

אמנם שמה של היצירה :מלחמת הגברים העירומים, שזה הדיווח החיצוני, הדוקומנטרי. אך ראוי ליצירה שתקרא : הטמטום האנושי.  שהרי מה אנחנו רואים? עשרה גברים עירומים. נטולי מדים, סמלים, דגלים, כל מאפיין של זהות ושייכות. נלחמים.

למעשה, כולם נראים כהעתקים משובטים של לוחם, גברי צעיר ושרירי. אתלט. מבעי הפנים ותנוחות הגוף, השיער וקישוריו, זהים ללוחמים מימין ומשמאל, לניצבים ולמוכים.

מי הוא מה, ומה הוא מי? אין דרגות ,אין פקודות, אין תוצאות, הקרב הסתמי הזה הוא בעיצומו, כאשר השונות והאופי מיוחסים רק למגוון כלי הנשק השונים.

נוף הטבע ,המשמש רקע לקרב הסתמי הזה ,מפורט ועשיר יותר. משמש בתפקידו האחורי והמשני, כאומר, ראו את הסכלות האנושית. האיוולת של בני אנוש, החלק הזר ומנותק מהטבע. במשמע, הטבע האנושי, אינו טבעי לטבע היקומי. 

ונביט בהם שוב. מי נלחם במי? איך הם מזהים מי אוהב, מי אויב? רק לפי סוגי כלי הנשק? שהרי בהעדר גל סימן חיצוני של לבוש, דרגה או תג שם, איך הם יודעים על מה ולמה. וודאי שלוחמי צבא ,זה או אחר ,אינם מכירים אישית את כל פרצופיהם של אלה שאתם ואלה שנגדם. רק הכיוון קובע? הכיצד? אפשר לאגוף, לעקוף ולתקוף. בלהט הלחימה כל לוחם עובר מצד לצד לפי התפתחות הקרב וידע הלחימה והתכסיסים שלו.

לכן, למעשה, התמונה הזו אומרת: ראו כמה מטומטמים בני האדם.

נלחמים, הורגים, טובחים, שוחטים, מחסלים, וכאשר הם נטולי כל סממן חיצוני, לגמרי לא ברור על מה כל הספור. מי המכה ומי המוכה, מי קורבן ומי מקרבן, מי הצודק ומי החוטא, בלי סימנים, לך תדע מיהו מה.

הכול נראה כמו רעיון מופשט, בלי חוקים ובלי משפט.

האמת העירומה הזו יכולה, כמובן, גם להחליף ולבלבל צדדים, איך תדע מי לנו ומי לצרינו, בלי אף סימן מזהה.

כשהלוחם עירום, הוא עירום מהכול. לא רואים עליו אידיאולוגיה, אמונה, נאמנות, בחירה, מרידה, נקמה, לא סיבות טריטוריאליות, מזון , הזדווגות, עושר, שליטה. 

העירום, עירום מהכול. והמביט בהם מבין פתאום כמה מטומטמת כל הסיטואציה הזו. כמה טמטום אנושי יש בחזרה הבלתי נגמרת של ההשמדה העצמית הזו.

רק כדי להעניק פשר ליצר הגברי המטומטם והקמאי הזה ,נוצרו, נוצרים ויווצרו סממנים וגינונים של נראות, הבדלה ,זיהוי ושייכות. רק במדים יודעים במי נלחמים, בשדה הקרב, הספורט, הכלכלה והיתר. ועל הסמלים הללו תולים הררי תירוצים וברברת לטובת מעט הנהנים והרוב – המשלמים.

לו כולם התהלכו עירומים, אפשר שהיינו חוזרים לגן עדן . גם אדם וחווה המגורשים, דבר ראשון הצטיידו בעלי תאנה, כמדים ,ומשם זה רק נעשה גרוע ומטומטם יותר. הבגד הוא כיסוי ומסתור לרע ,מעטפה מצדיקה ומאפשרת, רשע . העירום חף מתחפושת. לכן, האמת היא עירומה

וכל הקרבות נעשים בכיסויה.