על היצירה תיקונים בתיאטרון ענבל/ מארי רוזנבלום
"תיקונים" זוהי יצירה לשחקנית וארבעה נגנים.
"אני עושה תיקונים" הייתה סבתא אומרת בגאווה "מכפלות , קיצורים, איחוי חורים",
״מה שיש יש ומה שיש זה הכי טוב שיש״.
סבתא מזל שלי הייתה תופרת, בתקופה בה לאלמנה לבדה, לא היה סיכוי"
"כשלא היה כלום, אבל היה הכל. "
"מתוך הזיכרונות והגעגוע, נוצרה הצגה מיוחדת במינה.
בין התפרים של סבתא, והסיפורים מפעם,
מתעוררת לחיים הילדה שהייתי,
החלומות, העלבונות, והליצנית היוצרת שהפכתי להיות."
"אל הבמה מוזמנים נגני הצ׳לרי מבגדד נגן הקאנון והתוף, העוד והחלילים
ויחד נתפר סיפור בימתי נוגע ללב מלווה בפסקול מוסיקלי עשיר של קלאסיקה ערבית לצד מוסיקה מערבית."
לאחרונה אני נודדת מהצגת מלחמה אחת למשניה, ממופע בלט על המלחמה, מהצגת הגטו והחיבור למלחמה, מסרט על קצטניק והשואה והולכת סחור בין שואה לאבדון.
שמחתי מאוד להגיע להצגה "תיקונים". זה היה עבורי פרח קטן כתום שמזכיר לי כי למרות הכאב והאבל יש חיים ביום-יום, משהו קטן שנוגע ללב, משהו אחר.
התוכן, מלבד היותו סיפור יש בו קטעים רבים של שירה. שירה חותכת, פוצעת עם המון חן.
לימור יצחייק היא השחקנית שאוחזת בקהל ועושה בו כבשלה והוא צוחק עמה, שר עמה, בוכה ובסוף ההצגה, יוצא נלהב.
ההצגה מורכבת מתשע תמונות. תשע תמונות שנוגעות בחיי הקהילה העירקית ברמת גן.
הכל יש בה, שירים באנגלית, בעירקית וכמובן בעברית. הסיפורים עוטפים ילדות, זקנה, כאב וצער.
הכל בה וככזאת היא שובה את הלב.
בתחילה לימור יושבת במרכז הבמה ומתאפרת. הקהל הוא המראה שלה. הנגנים עולים אחד אחד מכוונים כלים.
היא לובשת מעיל, שמה את האף האדום . היא מתבוננת בקהל ומתרגלת נוכחות .
ברגע מסויים היא מבצעת בשפת הליצן את רגע הבשורה שהיא טסה לתאילנד (בטלפון)
ברגע מסוים לימור הולכת לקופסת התפירה של סבתה ונופחת בה חיים חדשים – "הבור".
לתוכו היא מדברת, מתבוננת, מספרת והוא כלי סודה.
לימור מספרת על סבתה:
"סבתא מזל שלי הייתה הרך של הלחם, סבתא מזל שלי הייתה תופרת.
מחברת בחוט ומחט כל מה שפרום.
ככה היא האכילה לבד חמישה ילדים
אפילו שפעם לאישה היה בכלל אסור לעבוד.
סבתא מזל שלי תפרה ותפרה ביום ובלילה (פותחת לוקחת אצבעון)
סבתא מזל שלי תפרה דרך הצער ודרך הצרות דרך הדמעות, דרך הפרדות
דרך השמחות ובדרך הסליחות
"אני עושה תיקונים" הייתה סבתא מזל שלי אומרת
מתקנת כל מה שנקרע /קרוע, מכפלות קיצורים, שיתאימו בדיוק, ככה תפרנסי חמישה ילדים
״מה שיש יש/מה שיש זה מה שיש
מה שיש זה הכי טוב שיש״
ככה סבתא מזל שלי הייתה קוראת לי גטא ובטא גטא ובאטא זה גטא ובטא
גטא ובטא זה .."
"נולדתי ברחוב הרואה 67 קומה שלישית בלי מעלית
מעל לתחנת אוטובוס , קו 62, 101, 66 151 לשוק הכרמל שאמא ידעה שהוא לשוק הכרמל אבל תמיד היתה חייבת לשאול "נהג אתה מגיע לכרמל?" והיתה גוררת אותנו באוטובוס, לוקחת את כולנו על הברכיים שישאר מקום לאחרים, כדי לקנות מכנסיים חגגיים בשוק הכרמל "מכנסיים קונים רק בשוק גבינה ערקית אצל הדתי
מאחורי כל זה עמדתי אני .....כך היא מגלגלת את ילדותה, זכייתה בריצה. .הקהל מגיב, מכיר כל פינה ומתרגש עמה.
לימור ממשיכה ומספרת:
"מזל , מזל שאהבתי לרוץ. רצתי הכי מהר שיכולתי מביצפר יחדיו עד לבית של סבתא.
חציתי את רחוב בית הילל , אחריו את בית שמאי , עברתי את בית הספר יהלום
את הבית הגדול עם הדקלים מהפסיפס שמגיעים עד השמים
את בית החייל שם אמא פגשה את יאיר (זה לא אבא שלי) והתאהבה בו אבל אמא שלה לא נתנה לה להתחתן איתו כי הוא אשכנזי..
הגעתי לכיכר אורדע
עם הגלידה האמריקאית
ופאלפל אורדע
וששון עיצוב שיער
הגעתי , (מתנשפת) פה למעלה סבתא גרה ..
(תיבת תפירה נושמת)"......
ואז לימור משחקת את תפקיד סבתה:" בגיל 13 הייתי מתחת לחופה התחתנתי. בגיל 13 התחתנתי. בבגדד בשנת 1932 , לא היה חסר לנו כלום ,אפילו שלא היה טליווזיון וטלפון היינו ילדים שמחים רצים מתחת לגגות . רק גגות זוכרת גגות גגות גגות גגות ומתחתם היינו משחקים במה שיש. ג'עב ..... ואף פעם לא היה חסר לנו כלום. "
"אני עושה תיקונים הייתה סבתא שלי אומרת
ותופרת …
הכל - מכנסים ומכפלות, שרוולים ושמלות
כאבים ותפילות
והיא תפרה עד יומה האחרון
היא תפרה דרך הרעב והאלמנות
דרך הפרהוד ודרך המחתרת
היא תפרה דרך העליה לארץ
דרך ההגירה בן לילה , לבד עם ארבעה ילדים
היא תפרה דרך חיים באוהל במעברה
תפרה כשצפתה בילדיה נקרעים לגזרים בארץ חדשה
תפרה דרך הדורות ובין הפחדים
חיברה אכזבות וחלומות אבודים
היא תפרה כשדודה מדלן בת הזקונים
מתחת לאף יצאה עם בחורים ששש.....
היא תפרה כשילדיה הצעירים יצאו ל"התחנך" רחוק ממנה בקיבוצים
היא תפרה דרך חתונות ודרך אסונות
דרך לוויות ודרך חוויות
היא תפרה כשעברו לגור סוף סוף בבית ליד פסל האריה ברמת גן וגם כשנולד לה נכד ראשון קטן.
תפרה כשלביתה היה גורל בדיוק כמו שלה ובעלה עובדיה מת והשאיר אותה אלמנה
היא תפרה דרך חגיגות העצמאות של המדינה החדשה, בכיכר אורדע עם זיקוקים ופינוקים
היא תפרה כשפרצו המלחמות ובניה לא שבו לחגים
היא תפרה כשלא עצמה עין בלילות
וחרש לבדה פלטה קללות וגם תפילות
היא תפרה במבצע קדש שאבא שלי היה אפסנאיי בתעלת סואץ
במלחמת ששת הימים כשהיתה אופוריה
במלחמת יום הכיפורים כשהיא התנפצה באחת
במלחמת ההתשה ובמלחמת לבנון
במלחמת המפרץ כשטילים נחתו ממולדתה עירק
היא תפרה ותפרה ותפרה קיצרה וחיברה
האריכה בחוט ומחט עוד רגע עוד דקה
חלקים פרומים של חיים
קצת יפים קצת עקומים
וניסתה כל הזמן לסדר
ככה דק דק דק שיהיה מדוייק .
סבתא מזל שלי גידלה ילדים פרומים ,
נקרעו לקרעי קרעים מביתם מארצם מתרבותם
וגרביהם נתפרו לארץ זבת חלב
ואוכלת יושביה
סבתא מזל שלי היתה תופרת
הולכת כל יום במסלול קבוע מביאה ואוספת תיקונים
מסיליז - חנות בוטיק
עם השלט המנצנץ ״כאן עושים תיקונים״
מכפלות קיצורים עיטורים
של רקמה אנושית חיה
במסלול קבוע בתוך מכונת תפירה
דק דק דק שיהיה מדוייק
לעולם לא פנתה לא ימין ולא שמאל
ולא הסתכלה מה יש לאחרים
לא פחדה
לגזור במספרים גדולים את כל מה שמיותר
ותפור הכל בתפר ארוך
ומדוקדק דק דק דק
״דקה וזה מוכן
איווה גטא ובתא שישב בדיוק במידה הנכונה״
מונולוג נפלא. מעבר בין תפקידים מרגש.
יצירה וביצוע : לימור יצחייק
בימוי : חנה ואזנה גרינוולד
עיצוב : דניאלה מור
תאורה : אליה גרשיקוב
ניהול מוסיקלי : יאיר דלאל
נגנים :
עוד : מקס שדרוביץ
קאנון : שראל הכהן
חלילים : שהם גבאי
תופים : אבי אגבבה
