מאמר:

על הספר 'הבהוב אחד של חסד' – של רון גרא/ ד"ר נורית צדרבוים 

"מעולם לא הייתי סבור שאני בעליו המאושר של "כשרון".

 עיסוקי היחיד היה להיוושע" (ז'אן פול סארטר)

"הלב" זה שעבר בראשי כשאחזתי את 'הבהוב אחד של חסד", ספרו הארבעה עשר במספר של המשורר רון גרא. 'הלב' של דאמיציס, ספר שלא יכולתי לעזוב בנערותי.  שנים אחזתי בו בליבי, בעיני ובראשי. חבל שהשם הזה תפוס, הרהרתי ביני לביני,  'הלב' זה השם של ספרו של רון גרא, הסכמתי עם עצמי. אכן, ספר זה כולו לב, עם הרבה שכל, מבלי שהשכל יפריע. הוא שם, אבל לא מפריע.

שהרי השַׁר, גרא, יודע ש"המחשבה ממיתה"[2] ,או כלשונו "עִתִּים נִתְפֶּסֶת בִּי אֵיזוֹ הַרְגָּשָׁה/ מִיָּד מִתְיַצֶּבֶת הַמַּחְשָׁבָה/  עוֹקֶבֶת אַחֲרֶיהָ/  וְיֵשׁ הִיא מְמִיתָה אוֹתָהּ בְּמַבָּטָהּ" – אלה הם הרהוריו של המשורר הנאבק ביודעין בקרב המוכר המתנהל תדיר בין הידוע ללא ידוע, או אם תרצו ההכרה היודעת וזו שנמצאת בתת ההכרה. ואם בשירה עסקינן, הרי שהיא היא היא, המתת. אותו הבהוב של חסד, תדר ההשראה המבורך.

מדפדפת בין דפיו, מילותיו, ואותיותיו, ומרגישה כמו מנתח לב פתוח. השערים בספר - חדרי הלב, חודרים את הלב, חרדים גם לפעמים. מטיילת בין חדרי הלב של רוני, ושם כל הזמן מהבהב סוג של חסד. מתת השירה הוא החסד, ועוד אחזור לזה. אמרתי 'חדרי הלב', גרא אומר 'חגווי הלב'[3] כלומר, סדק או נקיק. גרא פותח לנו צוהר להביט פנימה ומספר " יֵשׁ שֶׁאָדָם קוֹבֵר רְגָשׁוֹת חַיִּים / בְּחַגְוֵי לִבּוֹ/ יֵשׁ שֶׁהֵם מִתְעוֹרְרִים / בּוֹקְעִים/ וְתוֹבְעִים מִמֶּנּוּ / אֶת עֶלְבּוֹנָם" . ואז מגיע המשורר ומאפשר להם להגיח. אמרנו, רגע אחד אחד מני רבים של חסד.

"הלב מלך עליון"[4] שר לו גרא כמו גם לרופא המטפל ומבקש לדעת, "אֵיךְ יִמְשׁוֹל כַּאֲשֶׁר "שָׂרַף פָשָׂה בְּאֹרֶן לִבִּי". מתבונן המשורר אל לבו, בלב כבד ושר "מָשָׁל בַּגְּבוּרָה/ מִגֹּבַהּ נָפַל/ מִמֵּךְ עֶלְיוֹן/ לָאֶבְיוֹן/ כְּטִיט נִרְמָס /וְשַׁרְבִיטוֹ נָמַס/ וְאֵיךְ יִמְשׁוֹל?" משיח השר עם לבו, וצר בלבו על השרביט שנמס וקרס. את השיר מפנה גרא אל הרופא המטפל, ושואל אולי בתחינה, איך להחזיר ללבו הקורס את חירותו ושרביטו.

בשיר "ליבי"[5] המוקדש גם הוא לרופאו, הלב כבר לא נקיק או חגו, וגם לא חדר, שם הוא כיכר העיר, ליבה של העיר. בעוד גופו היא עיר שהתרחבה " שְׁכוּנוֹתֶיהָ נִתְעַבּוּ / רְחוֹבוֹתֶיהָ / צָרִים נַעֲשׂוּ" שם, אויה שם, "הַחַשְׁמַל נִמְנָע / מִלְּהַגִּיעַ / אֶל לֵב הָעִיר/ וְסִמְטְאוֹתֶיהָ".ובלבו שלו מזהה המשורר, צער וכאב, חלל שנפער הוא 'החור שבלב'[6] עליו הוא "רוֹצָה לְהָגֵן/ בְּחֵרוּף נֶפֶשׁ/ עַל עַצְמִי/ עַל הַחֹר שֶׁבְּלִבִּי". נותר בו כוח, נותר בו רצון, זה כוחו החזק מגופו, כוח שירתו, ועוד אחזור לדון בכך.

גרא מתבונן אל חדרי לבו ופותח. סוג של צדיק, כמו אברהם אבינו, כמו האוהל שהיה פתוח לארבע רוחות השמים, כך חדרי הלב של רוני, פתוחים לכל עבר, מזמינים. כך  נתפסת בעיני שירתו של גרא  כ'שירת הים' – ים הרגשות, ושירת 'הלב'  הפועם, הפתוח, המיוסר והשר. שר בכל כוחו. שר עם הלב, שר על הלב, נוגע ללב.

גרא משורר של נפש, של כאב, של חיים, של אובדן, של רגעי אושר חמקמקים, של אנשים, של פעימות הלב ומראות העין. המראות שהוא רואה ומרגיש, הם רשת ענפה של עצבים חשופים, נרעדים רוטטים נוגעים. נאמר שזה דם לבו ודרכו של כל משורר, אבל ייחודו של גרא הוא ביכולת וברצון העז להניח הכל כדף פתוח, כספר פתוח, בתרתי משמע. כל עצב רוטט, כל הרגשה וכל מצב, כל סיפור, מבחינתו הכל, קלה כחמורה הם רגע שראוי לְנֶצַח.  כל שעובר עליו בכל רגע נתון מוצא דרכו אלי שיר - אלי דף - אלי ספר. כל השירים יחד וכל אחד לחוד הם בעבורו ובעבורנו 'הבהוב אחד של חסד'.

החסד תחילה הוא בעבורו. שכן, השיר ניתן לרוני כמתנה. מעבר ליכולת השירית עצמה שהיא מתת אל, כשהשיר מוגש על טס חייו (וגם טס אליו בהבהוב ובהבזק, כמו שאכן קורה למשוררים), הוא המתנה שניתנת לרון בחייו, יום יום, שעה שעה. כן, השיר עצמו, זה שבקע הוא החסד, הוא הכוח המניע את המשורר לקום בכל בוקר ולחיות עוד יום. כשכל התקוות אפסו לו, וכל האהבות, ולעתים גם הבריאות, תמיד יגיח ויפציע השיר שיביא אור חדש ועוד הבהוב אחד של חסד. אתאר זאת 'כחוסר הנחת המבורך' שהרי השיר, כתיבתו, הולדתו אוחזים ערך מרפא.

הכתיבה, השירה היא המושיעה שלו בדומה לדבריו של סארטר "מעולם לא הייתי סבור שאני בעליו המאושר של "כישרון". עיסוקי היחיד היה להיוושע". גרא מגיש לנו סיפור חיים אישי, אוטוביוגרפיה פואטית, קראתי לזה 'אוטוביו-פואטיגרפיה[7]'. כל סיפורי חייו על פרטי הפרטים היומיים, הגדולים והקטנים מונחים במילים ברורות, בעיטורים לשוניים, בכיסויים ומטאפורות, בסמלים, משחקי לשון רמזים והרמזים. ארבע עשר כרכים של שירה, המספרת את סיפור חייו. סיפור אוטוביוגרפי, שהוא חייו הן במובן של סיפור חיים, והן במובן של נותני חיים. שוב בדומה לסארטר ולגישה האקזיסטנציאליסטית, בעודו שואל ותוהה בשירתו על משמעות חייו, על אזלת היד הגוף והנפש, הוא מעניק לחייו משמעות, שהרי הכתיבה, שהופכת אותו להיות המחבר של סיפור חייו, מעניקה משמעות לחייו. כפי שאפשר לומר ' בשאלת חכם חצי תשובה'[8] ואולי אף יותר.

בהתאם ובהתייחס לגישה זו, ובהרחבה, נאמר שגרא מתעד ומספר את עולמו. עולמו החיצוני הפועל המתקיים הנע, מצרף את נקודות המבט והרגש כך בעת שהוא מספר הוא מפענח, מעניק משמעות, מבטא, מבטל, משתומם, כואב, לועג, משתף. את כל זאת מוסר המשורר בעטיפה הדורה ומפוארת המוציאה את חיי היום יום מהיותם 'סתם יום של חול', למציאות מקודשת. שהרי השיר, מתוקף מעמדו הבסיסי, הוא רגעים של קדושה או כלשונו של המשורר רגעים של חסד המהבהבים. הייתי אומרת ניצוץ. ניצוצות של קודש המבצבצים דווקא מתוך החולין. לדוגמא ( אחת מני רבות) השיר 'קטרקט' שאדון בו בהמשך.

גרא נמצא במסע חיפוש אקזיסטנציאליסטי, שתחילתו תמיד הוא במסע של היחיד אל תוך עצמו. שם במסע הזה נוטל לעצמו את תפקיד היוצר, המכריע, המספר ושר את חייו, ובתוך תחושת האין ברירה, ואין מנוס העוטפת אותו, הוא נוטל ברירה וכותב. וגם אם יאמר 'שהלב כבר לא מושל'[9], הרי שגרא מושל גם מושל בכתיבה, ההופכת להיות מסע חיים, וכמו שהוגדר למעלה 'אוטוביו-פואטיגרפיה'. שיש בה אמת וחסד ורחמים.

מעשה קסם מהלך המשורר, ומהלכים עליו כתביו ושירתו. בעודו רץ יגע לחפש ישועה אצל מרפאים ורופאים כאלה ואחרים, כמעט שאינו יודע שהוא במעשה שירתו הופך להיות הרופא האמיתי של עצמו. מיי[10] מטעים ומסביר שהחשיבות הגדולה לעצם הישרדותו של האדם נודעת לגילוי משמעות הקיום. תחושת הקיום מושקעת וכרוכה בשאלות העמוקות והבסיסיות ביותר – שאלות של אהבה, מוות, חרדה, כיסופים, פרידה, ניכור, אינטימיות, זיקה, בריחה דמיון ועוד. הלשון, ובמקרה הנדון הלשון השירית היא לשונה של החשיפה, היא זו המאפשרת את המבט פנימה, את החשיפה ואת ההעמקה. תהליך של גילוי ההוויה ויצירתה.

רגעי האושר או האין אושר הופכים להיות רגעים של עושר. עושר רגשי, מחשבתי לשוני.  יודע המשורר לומר ש'אושר' הוא פוטנציאל "מִתְכַּרְבֵּל חָבוּי בְּכָל אֶחָד/ יֵשׁ הַיּוֹדֵעַ לְהִתִּירוֹ/ לְהוֹצִיאוֹ מִתּוֹכוֹ./ יֵשׁ שֶׁהָאֹשֶׁר קוֹל צִפּוֹר/ הַחוֹלֵף דַּרְכּוֹ" [11]. אלה, האושר (זה שישנו ואולי שאינו) והעושר נאבקים זה בזה כמו יעקב והמלאך, כשמלאכים עולים ויורדים בסולם, זה שרגליו באדמה וראשו בשמים. השיר הוא הסולם של המשורר, רגליו של השיר ויסודו באדמה, בחיי היום יום, במציאות המקיפה אותו, סיפורי חיים, אנשים קרובים כרחוקים, הם הקרקע, ובמעלה שלבי השיר, אותיותיו ומילותיו הסדורות, ראשו מגיע השמימה. העושר הלשוני - הרגשי – המחשבתי, מוביל את המשורר אל האושר הנכסף – אותו הבהוב אחד, כל פעם, של חסד.

נושא הבדידות עולה מתוך שירתו בין אם המשורר מזכיר זאת במילה גופה, ובין אם זו התחושה העולה מתוך כל גוף השירה. בתוך המסע הרגשי שבו מצוי המשורר, יש להניח שבדידותו זועקת אליו וממנו, אך אם ברגעי חסד עסקינן, ובכוחה המרפא והמצמיח של הכתיבה והשירה, הרי שנכון יהיה לומר כאן ובהתייחס לדבריה של מרגריט דיראס[12] שהבדידות היא תנאי לכתיבה, בלעדיה יצירה ספרותית לא נכתבת. סופרים ומשוררים בוחרים בבדידות ועושים אותה. כך הכתיבה היא לא רק גילוי של הנרטיב האישי, עיצובו וליבונו, היא בו בזמן גם התמודדות עם הספק הממלא את חיינו וכשם שהכתיבה מוציאה מן הבדידות כך גם היא בו בזמן מבודדת- בבחינת 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי'[13]

דיראס מסבירה שכאשר הכותב מתבודד ונתון כולו לכתיבתו , לסיפור המניע ולסיפור הצומח כשהוא מבודד לעצמו בינו ובין מילותיו הצומחות והמצמיחות, הוא חוזר אל הפראות הקמאית, הפראות הארכיטיפית, זו הפראות של היערות ומתארת זאת כך .

" הפראות של הפחד מפני הכל, נבדלת ובלתי נפרדת מן החיים עצמם. אנו לוהטים, עקשנים. אי אפשר לכתוב בלי הכוח של הגוף. אדם צריך להיות חזק, יותר ממה שהוא כותב. זה דבר מוזר, כן. זה לא רק הכתיבה, הכתוב, זה הצעקות של חיות הלילה, הצעקות של כולם, הצעקות שלי ושלכם, צעקות הכלבים. זו הוולגריות המוחצת, המייאשת, של החברה, הכאב. זה הצלוב, ומשה והפרעונים וכל היהודים, וכל הילדים היהודים, וזה גם האושר החזק והאדיר ביותר, תמיד, אני מאמינה בזה"

לדעתה של דיראס , הכתיבה היא תהליך הבריחה הגדול ביותר של עצמך ושל זולתך, על כך אוסיף שזו הבריחה המשיבה אותך אל עצמך.

כך בפגשנו את שירותו של גרא נזכר ב'משורר הדלות' ב'נביאי הזעם' ונוסיף אליהם את גרא 'משורר העצבות'. למדנו כבר מפי עמוס עוז שהכתיבה והיצירה עולים מהפצע, הזכרנו את 'חוסר הנחת המבורך', על כך אוסיף שייתכן שה 'עצב' מְעַצֵּב. בעוד העצב מקורו בסוג של צרה, מגיע ומגיח גרא ונותן לו צורה – במילה, במשפט, באות. וכך בעודו צר על מצולות נפשו, ושח על צרותיו, הוא יוצר את עצמו בכך פעם מחדש.

גרא משורר שעצביו חשופים ורגישים, אליבא דרון גרא  לעצב יש לו תפקיד-  "בשליחות העצב[14]" הוא משורר, כשהוא מתאר את האופן בו התקיימה וחיה דודתו אסתר. "הַלֶּבֶד רָטַט בְּכָל אֵיבָרֶיהָ.... רַק מִן הַבְּדִידוּת חָלְתָה..." יודע המשורר את נפשה, כמו מכיר את נפשו שלו, שהרי 'כמים הפנים לפנים, כך לב אדם לאדם[15]".

אחד הדברים הבולטים בשירתו של רון גרא, הוא העיסוק האמיתי והכן באמת. באמת שלו אותה הוא מניח ללא כחל ושרק, ללא ייפוי, ללא הסתרה. דומה שאינו יכול אחרת, האמת היא המראה של חייו, בה הוא מעמיק להתבונן, מוסר אותה, ובעת שהוא מגלה אותה, כלומר מוציאה מן ההסתר, נחשפת היא אליו ומגלה עצמה ביתר עוז.

ויקטור פרנקל[16] מדגיש שאחת הדרכים הראשונות והחשובות ביותר לגילוי המשמעות הוא גילוי האמת לגבי עצמנו. פאברי חוקר משנתו של פרנקל מסביר שמימי ילדותנו אנו מורגלים ללבוש מסכות, להסתיר חולשות, וכפי שמתאר זאת ויניקוט[17], אנו מגדלים את ה'אני המזויף'. עד כי אנו מאמינים שהמסכה שלמדנו לעטות עלינו, היא הדמות האמתית שלנו, זו שיונג יקרא לה 'פרסונה'. לדעתו של פרנקל "מבט חולף אל מתחת מסיכה זו, מעורר בנו את הרגשת המשמעות. מוסיף פרנקל ואומר שגם תחושת האין אונים, חוסר המוצא, או האין ברירה המובילים לעתים לייאוש, גם הם תורמים לגילוי המשמעות. מכאן אנו למדים, שהשירה של גרא בעת שהיא נדמית כזועקת לעזרה, כולה צער ושבר ואפיסת כוחות, בו בזמן היא פועלת כגורם מרפא, מנחם, מצמיח המעניק למשורר משמעות לחייו. זהו הכוח היוצר של המשורר, כוח שחזק מגופו, זה הכוח הבורא את החיים של המילים, זו ההיענות היצירתית המגלמת את המשמעות.

ביקשתי להגדיר את המשורר ואת שירתו במטבעות לשון מוכרות כדי לעגן אותם בתרבות המוכרת לנו, דיברתי על 'הלב', שירת הים והלב, דיברתי על משורר הדלות ונביא הזעם, הזכרתי את מאבקי העושר והאושר, את הבדידות, האמת, העצב המעצב, ונגעתי בקצה קצה של יצירתו, בתוך כל אלה בעוד שציינתי שיש כאן תהליך של כתיבה אוטו - פואטית –ביוגרפית, עסקנו בגילוי המשמעות ויצירתה, אך עדיין לא נגעתי ב 'בבואת הראי'[18].

ספרו של גרא הוא 'בבואת ראי' שבו המשורר מנהל דיאלוג עם עצמו. יונסקו[19], מסביר שהאופן שבו אדם מציב בפני עצמו שאלות, הוא צורת הפיכתו למראה של עצמו. שם עליו להשתקף ולהשיב תשובות "תהליך הכתיבה הוא תהליך של הצבת מראות מול עצמך ובחירת השתקפותך בהם. הוא הצבתך כגיבור סיפורך ובה בשעה חלוקתך לגיבורים שונים בהם מתגלמים היבטים שונים שלך, וכשאתה צופה בהם מתגלות לך תובנות חדשות כלפי עצמך".

 כמו שאומר המשורר ברגעים של התבוננות על עצמו ועל חלקי דמותו המשמשים בו בערבוביה " רֶגַע לִפְנֵי / לְהָצִיץ בָּרְאִי/ לִלְבֹּשׁ פָּנִים / לְגַלְגֵּל עֵינַיִם/ רֶגַע שֶׁל כְּאֵב/ אֶל הַלַּיְלָה הָרֵיק/ אֶל הַחֲלוֹמוֹת / אֶל הַנְּשָׁמָה הַמִּתְפַּלֶּגֶת / לָאֲנִי / וְאַתָּה / הָאֲנִי הַמִּשְׁתַּעֲמֵם/ בְּחֶבְרָתוֹ שֶׁל הָאַתָּה הַמֵּצִיץ / הַבּוֹדֵק בְּכָל הַפִּנּוֹת הָאֲפֵלוֹת / וּמְגַלֶּה כָּל הַסּוֹדוֹת/ נֶפֶשׁ רוֹטֶטֶת בַּמַּסֵּכָה מְאֻפֶּרֶת/ מְרִיחָה רֵיחַ חֵטְא / וְנִמְשֶׁכֶת/ אֶל הַיִּרְאָה / אֶל הַבַּטָּלָה / לְהִתְכַּוֵּץ / לְהִבָּלַע/ וְלַחֲזֹר / מְעֻרְטֶלֶת".

בעין החשופה הזאת מביט גרא עמוק פנימה, רחוק החוצה, וגם כאשר הוא יטען שכושר הראייה אובד לו בעטיו של מפגע בריאותי כלשהו, הוא עדיין רואה ובעיקר מסתכל, מתבונן.

כפי שציינתי בהערה בראשית דבריי, תקצר היריעה מלדבר על כל שירתו, כמו גם קשה הבחירה מתוך אוסף כה גדול של שירה, של מילים הזועקות את עצמן בשיא יפעתן, גם כשהן מתארות רגעים קשים ועצובים. אם נאמר שהאדם הוא נזר הבריאה, והחיים הם פאר היצירה, הרי שהחיים שגרא מציג הופכים להיות יפים גם בכיעורם. השפה המתארת את הרגש, המעלה עוד מפלס של רגש מלבישה בבגדי מלכות את הימים האפורים שאין בהם פאר והדר.

למשל, שיר שנתקלתי בו בעלעול אקראי 'קטרקט'[20]. מקרה עין. מה כבר אפשר לכתוב על מקרה עין שכיח, שכמעט כל אדם שהגיע לגילו של המשורר נתקל בו. האם אירוע שכזה הוא עילה לכתיבת שיר? באשר לגרא, אין מקום לשאלה מסוג זה. בעבור גרא, כל שקורה יכול לעלות מדרגה מאפרוריותו ולהיות שיר. כך אנו מוצאים כבר בתחילה "תַּפּוּחֵי הָעַיִן הִבְשִׁילוּ" תיאור שלקוח מיפי הטבע והבריאה. פרי שהבשיל. ואנו שומעים גם את המילה 'תפחו' שאולי מרמזים על נפיחות, על חולי. וככל שידוע רגע ההבשלה המבורך, מוליך הישר אל הרקב והכליה. אכן כן, אל לנו להתרשם מהיופי הזה כי "יֵשׁ לְהָסִיר אֶת הַקְּלִפָּה", הכל זמני. ומתחת לפני השטח יש דברים נוספים. וזה רק המשפט הראשון, בתחילת השיר, שמבקש לדבר על 'מקרה עין', העין שכבר לא במיטבה. והנה בהמשך "הִיא כְּנִבְרֶשֶׁת מְלַהֶטֶת", שוב תיאור של זוהר מלבב, נברשת מלהטת, ואנו יכולים לדמיין עתה, לא רק עץ תפוחים מרהיב ומבשיל, אלא גם אולי 'שנדליר בארמונות מלכים. אבל כל היופי הזה, מהו? "הִיא מַקְשָׁה עַל הָרְאִיָּה". התיאור המרהיב ממשיך "קֶשֶׁת אוֹר מְסַנְוֶרֶת.....עִתִּים כְּמוֹ כּוֹכָב פּוֹרֶצֶת", עוד תיאור שיש בו מן האור ומן הזוהר ומיד אחריו, אל נא תמהרו לשמוח כי אין זה מה שעולה על לבכם "הָעַיִן מְסֹרֶסֶת וּגְמוּדָּה... כִּמְעַט לֹא רוֹאָה... שֶׁבְּרִיר מַבָּט נֶעֱרָם" . נערם יאמר המשורר וכמו מערים הוא עלינו. רגע מפאר ורגע מגדף, רגע רואה אור ונהרה, ורגע הוא רואה את השבר, ואת הכליה. הוא רואה היטב שאינו יכול לראות. ועדיין רואה. המשורר רואה פנימה, הוא רואה את המציאות, ומייצר לה יופי משלה עצמה. הנה גם מקרה עין יכול להיות שיר. והנה מקרה עין אמיתי, טיפול קטרקט יכול להיות משל לחיים, משל בחיים.

לסיום אוסיף ממד אישי שהרי אם לא אתעכב עליו אחטא לאמת ולגילוי הנאות.  זכיתי גם הפעם, בפעם הרביעית להתארח כיוצרת אצל ספרו של גרא, בדמות עבודה שלי בחזית ספרו. עבודותיי מצאו מקום בספריו 'אח', 'כמו כוכב באותה מסילה' 'בשעה הזרה' ובספר זה 'הבהוב אחד של חסד'.

במאמר שכתבתי 'דף אל דף יביע אומר – ציור בשיר'[21], אני מציגה הנחת יסוד בה אני שואלת ובודקת האם יש קשר עמוק ורחב בין תוכן הדברים בגוף הספר ובין הציור שמתנוסס בפתחו. זוהי שאלה כללית, כאן היא הופנתה לגופו של עניין. המאמר דן ברקע שעליו צמחה שאלה זו, ולאחר מכן מוכיח במילים וב "אותות ומופתים" שאכן מתקיים שם שיח טקסטואלי, או במילים אחרות, התופעה אותה אנו מכנים  'אינטרטקסטואליות' מתקיימת בספר. מתקיים ומתנהל שיח בין הצורה החזותית, היינו הכריכה ובין התכנים הפנימיים. שם אני טוענת ומסבירה, שאלה דברים שהתבררו בדיעבד, בבחינת המוסתר שנחשף מתוך הגלוי, בבחינת תוצרי החקירה. לא הייתה כאן בחירה מודעת ומכוונת, אך כפי שטוענת אזולאי[22], לטקסטים יש תת מודע משלהם, ועל כך הוספתי אני במחקרי השונים וטענתי שליוצרים יש זכרון קולקטיבי ארכיטיפלי. זה כוחו המיוחד של השיח האינטרטקסטואלי, אשר מתקיים, כפי שחוקרים בשדה זה טוענים, בכל עת, במודע ושלא במודע, גם אם וכאשר היוצרים עצמם לא מודעים או מכוונים לכך.

על בסיס אמירה זו, ומתוך המקום האישי שיש לי בספרו של רון, בחרתי לבחון גם הפעם, אך בקצרה ובמרומז, אם וכיצד מתקיים אותו שיח. שהרי אין בכוונתי לצאת ממאמר זה כשחצי תאוותי בידי.  קודם לכן אציין, שכאשר רון פונה אלי ומבקש שאתן לו משהו מבין ציוריי, אני שולחת לו גוף דימויים, אקראיים, בלא התערבות אישית שלי, ההחלטה היא שלו.

העבודה המוצגת על כריכת ספר זה, היא פרט מתוך טריפטיכון גדול, שלושה חלקים של עבודה גדולה (90X200 ס"מ כ"א). גרא בחר להתמקד בפרט, בחלק אחד קטן ומסוים בתוך העבודה. יש להניח שהדבר שלכד אותו הוא המופע החזותי, והמשמעות האישית שהוא ייחס לכך. עד לרגעים אלה, לא התעכבתי על משמעויות העומק, אם ישנן. אהבתי את התוצר המוגמר וכיבדתי את רצונו המשורר, בדיוק כשם שהוא כיבד את יצירתי וביקש לאמצה אל חיק ספרו.

עתה בעת שאני עסוקה בקריאת עומק ובהתבוננות, איני יכולה שלא לבקש לנסות לקרוא קריאה פרשנית גם את הממד הזה, במיוחד לאור העובדה שכבר עסקתי בכך בעבר בהקשר כזה.

ובכן, צריך לציין ששם העבודה המלאה הוא 'אני תבנית נוף'[23].

 אתאר במילים ספורות את העבודה. הציור בטכניקת שמן על דיקט. כמה שנים לאחר שהציור הושלם, ניסרתי אותו לחלקים (לא זהים), במשור ג'קסו. חוררתי בשולי החלקים המנוסרים חורים במקדחה, ולאחר מכן חיברתי אותם שנית בחבלים אדומים ושחורים  (בסרטון המצורף ניתן לראות את תהליך הניסור והחיבור [24]). לא כאן המקום לדבר על היצירה השלמה, שכן לא בזה עסקינן. אך די אם נתבונן בכותרת של הציור 'אני תבנית נוף' ונבין שהרי בזה עוסק ספרו של רון - הוא תבנית נוף עצמו. זוהי המשמעות של השיח האינטרטקסטואלי,  שבו שיח פנימי רוחש ומתרחש בין טקסטים, גם כאשר מדובר במפגש בין טקסט חזותי וטקסט מילולי. הספר הוא תבנית נוף חייו של גרא.

עובדה נוספת, אשר לא חשבנו עליה בעת בחירת הציור ( חלק מהציור), היא שציור זה הוצג בתערוכה קבוצתית חשובה 'זהו פרצופה של המדינה[25]' ובהשראתו כתבי את שירי 'אני תבנית נוף'[26]. ללמדנו , שהקשר בין תמונה זו ובין חומרים מילוליים, הם למעשה מטבע בריאתה. החיבור של יצירה זו למילה, לשירה הוא כבר חלק מהד.נ.א שלה, והמשורר אשר בחר בה, כנראה ידע זאת בידיעה היודעת את עצמה. אני רוצה להניח שקריאה מעמיקה במילות השיר, יובילו להמשך השיח, עם מילות שיריו של גרא, אך לא אעסוק בזה כאן.

הידיעה שהיצירה שמונחת על הכריכה ונראית שלמה היא רק חלק מתוך יצירה גדולה ושלמה, מרמזת אולי על המשמעות  שיש לעניין החלקים שהופרדו מהשלם, והופכים להיות שלם בפני עצמו. החיזוק לכך עולה מתוך פס התפרים המחלק את העבודה, המדבר על האופן שבו חלקים קרועים ושבורים יכולים לשוב, להתחבר, וליצור שלם חדש. אלה יכולים להיקרא כמטאפורה לחלקיקי החיים המצויים בתוך הספר עב הכרס הזה, שהופכים אותו לאחד שלם וגדול, כאשר כל חלק עומד בפני עצמו וכל החלקים יחד יוצרים שלמות שגם היא יחסית, תלוית זמן, ומזג. או החלקים המפורדים של הנפש המיוסרת היוצרים מעצם קיומם שלם מגובש המכיל והמכיר.

בדברים אותם נשאתי בערב ההשקה, שעיקר עניינו הוקרה וברכה, אמרתי לסכום דברים בזו הלשון "ועוד אני רוצה לבקש באופן אישי, מרוני ידידי וחבר נפש. אנא עשה כך שהבהוב אחד ועוד הבהובים רבים של חסד, יעלו אור בחייך, יעלו חיוך על שפתיך ונשמתך, ישנו הרבה אור בקפלי נשמתך תן להם שיאירו לך, את ימיך. אני מחכה לספר הבא שבו תהפוך את עורך, לאורך, וממשורר העצבות, תפתיע את עצמך להיות משורר של שמחה ותקווה, בחסד, בחסדך, ובחסדי האל, ואני אמשיך להיות חסידה של שירתך".

ובכן, היו אלה דברי ברכה, ויותר ממה שדיברתי במילים מסכמות אלה על שירתו, דיברתי על מזגו, על חייו, אל ליבו.  ביקשתי לאחל שמחה, אושר, סוג של נחלה ומנוחה. עתה, בקוראי דברים אלה, אבקש להוסיף ולציין, שיחד עם העובדה שאני מאחלת למשורר לזכות ברגעי שמחה ובריאות, חושבתני שאינני מבקשת ממנו שיתחיל מעתה לכתוב שירים שמחים ועליזים, ואינני מבקשת ממנו שיהא בבחינת הכושי שיהפוך עורו, או הנמר חברבורותיו. כל שאני מבקשת שגרא ימשיך להיות המשורר שהוא. הכותב בחיים את החיים, את חייו. המתבונן אל עצמו כמביט דרך החלון שהרי 'החלון הוא האדם עצמו'.