צילום: צביה ויצמן כספי 

על ההצגה שקספיר בחווה הסינית  בתאטרון תמונע/ צביה ויצמן כספי

סיפור הקרב בקצרה מוצג על המסך: 6 באוקטובר 73.

כוחות הצבא המצרי כבשו את תעלת סואץ לאורכה

3 אוגדות צה״ל ניסו להדוף את האויב אך כשלו וספגו אבדות כבדות…

לבמה העירומה נכנס שחקן מהוסס עם גיטרה ושואל אם פה זה האודישיין. חזי. חייל הלום קרב.

הוא מנגן…מנסה לשיר ולא הולך לו. הוא נראה פזור נפש חוזר לגיטרה. אלומת אור על במה שחורה שר ״כשבגרוש היה חור. ביצות וכבישים…איפה הבחורות עם הקוקו והסרפן…״

הזמר לא מוצא קול לשיר, אלא ריק ובילבול מכה בגיטרה. קורע מיתרים. תיסכול צעקה. מתנצל בפני הקהל

במה שחורה. 2 כסאות מתקפלים המשמשים בהמשך גם לשיחה וכבמה לשיקספיר. לתסריט חסר טקסט שקספירי. אין ספק שמה שנאמר נבחר בקפידה. המשחק לא סוחף. הנושא עמוק, כאב מזדחל. המון הברקות נקודתיות. התכתבות עם העבר. משחקי מילים ליודעי חן, רצף אסוציאטיבי. בדיחות קלות דעת.

הלומי הקרבות מתכנסים ב״הלם בר״ המהווה בסיס לתהליך עיבוד. (תביא לי הלם לייט…מועדון הלם בר…הלם הלם לך…לא על ההלם לבדו…) בעל הבר משתעשע בהומור קל ומשחק במילים כמו להקל על משא הנפש. מציע במה קטנה לתשושי נפש מהקרבות.

מה לשקספיר בחווה הסינית?

פזית, הבת של יודקה פלס הגדול, שחקן עבר. היא מבקשת לרומם את רוחו השפופה של אביה ולהחזיר אותו לבמה ולו לפעם אחת על אף שהוא עף על עצמו ומנסה להקטין את כישורי בתו.

הבעלים של ״הלם בר״ מתרצה ומציע לה: אולי תבואי לשיר ואז אפשר להחליק את שיקספיר בגרון בשביל אבא שלך… To Be Or Not To Be

לבמה נכנס איש מבוגר מפנה גבו לקהל. נראה מבולבל. מדבר שיקספירית. לא קוהורנטי. הבת פזית, מודאגת ממצבו ומסבירה כי פעם הוא היה שחקן שקספירי מוכר ומוערך. בדיחות קלות דעת.

״זוכר את ההוא עם ה״טיק״ בעיין שכתב שעשיתי את שיקספיר הכי טוב… עכשו יש לו תיק בהוצאה לפועל… או ביקורת שכתב גמזו על הופעתו ואיך קישון הפך זאת למטבע לשון. ״לגמוז״. או: מי זה היה? חנוך רוזן, חנוך לוין. הנפש הטובה מסצ׳ואן. ההולכים בחושך…הלוך הלכה החבר׳יה…

חזי מצטרף נדלק על פזית. לא שמע על הPC ולא על MeToo

שקספיר״ חוזר לבמה הפעם בגלימת שני וזהב: ״בל נתייסר בחלומות.אסוב בין האורחים. נרימה כוס בריאות. מזוג לי יין אשתה ואשמח. חייכו בטרם יראה מרום כנפיו של עטלף״

הוא מחמיא לעצמו ומספר על דזדמונה לידי מקבת המלך ליר… ״מחר ועוד מחר יזחל… ״

נדמה שהמחזה טבול בדיו כואבת. שאסוציאטיביות נוגעת במהות הנפש המבולבלת בתעתועי הזיכרון. ברוח הרעה שמביאה מלחמה שפוצעת נימי נפש ונצרבת בתודעה. בגעגוע לתום שהיה. בחירת השירים הנוגים בחלקם והמשעשעים בחלקם, לא מקרית. ניכר שיש כוונת מכוון. כאילו שורות השיר משלימות את מה שהלב מבקש.

עלו פה ושם הבלחי רמזים הלומי קרבות, בקמצנות בימתית. השחקנים בפערי גיל בוגרי מלחמות 67, 73, 82. כל דור והמלחמה שלו והפצעים שלו וההלם שלו והזכרון שלו.

חזי נשפט על כי גרם נזק לגיטרה במשפט צבאי.

בעל הבר, הבמאי, השופט: ״אתה מואשם בהשחתת ציוד צבאי״! חזי: ״הגיטרה לא ישבה לי טוב ביד ולכן ריסקתי אותה. התפרצות זעם, המפקד אני ממש ממש ממש ממש מתנצל״.

פסק הדין - זכאי! יש לך מזל שזה לא אקורדיון. ועכשיו לך תעוף!״. חזי עושה תנועת כנפיים ומתעופף.

״העגורים״ המבטאים עונות מעבר ואולי את נוף ילדותו השלווה של היוצר, עפים יוצאים אל הדרום החם מתי נוכל לעוף כמותם. (הזכיר לי את הסרט ״בירדי״) עוד מהרפרטואר: ״הכותל אזוב ועצבת. עמדה נערה מול הכותל. לילה ראשון בלי אמא לבוא הביתה מאוחר ולחטוף סטירת לחי מאבא..בשעות הקטנות של הלילה השעון את ההגה שומט, איפה הבנות ההן עם הקוקו והסראפן… מהכבד לקל. שירים מדור קודם. שרק בוגרי מלחמות עבר יכולים לשורר. להמהם. לזייף. לזמזם. הבמה כאמור היא מרחב הריפוי סיפור בתוך סיפור.

שקספיר: גמזו היה המשורר הכי טוב. והוא כתב שאני עשיתי את אותלו הכי טוב. אז אותו גמזו שהיה מפורסם ורשימת שירים שלו הפכו לנכס צאן ברזל, בסוף גר לבד בדירה קטנה בקרית משהו, קומה שלישית בלי מעלית. בהלוויה שלו היו 3 אנשים…

יודקה פלס בעצם מבכה את עצמו. איפה הם ימי התהילה.

בעל הבר: ״זה ההוא מקיבוץ אפיקים? לא. מאשדות יעקב. הוא נהיה חירש. לא הוא התעוור. זה ממלחמה אחרת. כל המלחמות מתערבבות אצלי״.

אחרי המלחמה פתאום הופיע אצלנו במוצב לאונרד כהן אחד, מכיר? שיקספיר: לא מכיר… בקיצור, בכל השטח גוויות והוא שר Lover Lover Lover…

בסוף שקספיר בחוה הסינית חונק את חזי (דזדמונה) והולך לכלא וכך זוכה לחשיפה. ולתהילה.

קטע וידיאו  לסיום, כתוביות על מסך שחור:

עד שקרה מה שקרה הטנדר שלנו קיבל פגז ב11 באוקטובר1973. ״המגד היה מרוסק. אף אחד לא נותן לנו לנו לסגת עקב לאחור. הייתי סמל צעיר. לא כל הלוחמים הצליחו לחלץ עצמם בהתחלה היינו גאים אח״כ הוציאו לי שם של שקרן. אני יודע את האמת על המג״ד. חיילים ראו אותו יושב בגומחה עם ידיים על הראש ולי הוציאו שם של שקרן. אני יודע את האמת. היינו שם 11 חיילים  בבור של פגז… היה שם סאגרים ואלא יסתור.  רק שתדעו שאף אחד לא אומר לכם את האמת…״ וואוו!

מחזאי ובמאי: אודי בן סעדיה. שחקנים: דורון צפריר, יהודה לזרוביץ, ניר ביקלס, נופר לוינגר.

*״החווה הסינית״ זכתה לכינוי בטעות שנתקבעה. כמו הרבה מושגים שנולדים בטעות. כשנכבשה החווה אחרי קרב מר, נמצאו בה כלים חקלאיים ועליהם כיתובים ביפנית, שנראה דומה לסינית.