קסם האקורדיון והזמרה עם שיר קביליס/ ראובן שבת

שיר קביליס היא יוצרת וזמרת עם קול ייחודי. היא מנגנת על אקוודריון וגם שרה. שילוב יפה זה מתמזג היטב הן בנגינתה והן בזמרתה. לאחרונה היא הוציאה סינגל בשם-"שמע קולי". שיר מיוחד, כאוב, נוגע לתקופתנו העכשווית ומה שקרה וגם מעבר לכך, בכלל.

ספרי מעט על עצמך ומדוע בחרת במוזיקה?

שמי שיר קביליס, זמרת, שחקנית ואקורדיוניסטית. את ראשית דרכי בעולם המוזיקה התחלתי כבר בגיל 5, כאשר הורי שלחו אותי ללימודים בקונסרבטוריון ב"ש, שם למדתי לנגן על אורגנית ואקורדיון ובהמשך זכיתי לנגן בתזמורת האקורדיונים של באר שבע. נכון שההורים שלי הם אלה שדחפו לעבר המוזיקה ונתנו את ה"מצע ההתחלתי", יחד עם זאת, מגיל מאוד צעיר הייתה קיימת בי הידיעה שאני אמנית, והיה מאוד ברור לי מה אני רוצה להיות כשאגדל- זמרת, מוזיקאית ושחקנית.

 מה מייחד את עשייתך המוזיקלית?

מה שמייחד את הדרך שבה אני יוצרת הוא שאני עובדת עם רעיון, עם נושא כלשהו שהייתי רוצה שאנשים יתבוננו לעברו, או יחוו משהו בעקבות זאת. וברגע שזה קורה, כאילו מופיעה שורת מחץ בראש שלי והמילים מתחילות לזרום. בד"כ, זה מלווה במנגינה אז אני בונה את השורות ומקליטה מהר כדי שלא אשכח. אז אפשר לומר שדרך היצירה שלי היא אינטואיטיבית, אני לא משקיעה "מאמץ יתר" בלחשוב על זה. לפחות לא בתחילת היצירה.

לרוב אני יוצרת ממקום של משמעות. למשל את "כשאת הלכת" הסינגל הקודם ששיחררתי- כתבתי לזכרה של סבתי, ואת "שמע קולי"- כתבתי מתוך רצון עז שכולם, בכל מקום בעולם יכירו את הסיפור. אמנם הרעיון הראשוני היה לכתוב את השיר באנגלית, אבל המילים יצאו בעברית ולכן הוספנו תרגום לאנגלית. 

 במהלך החודשים הראשונים לתקופה, התנדבתי המון ולא היה לי יותר מידי זמן לשבת מול הטלוויזיה ולצפות. הייתי אצל אמא שלי והפצרתי בה שלא "להישאב למסך"- בכוונה טובה, כדי שלא תיפול רוחה. אבל היא סירבה בעקשנות. אז ויתרתי, והמשכתי בעיסוקים שלי ובזמן שהאזנתי, תפס אותי סיפור ייחודי שסיפר שמחה גריינמן- סגן מפקד זק"א. עצרתי והתבוננתי במסך הטלוויזיה.

הוא תיאר כיצד הוא וצוות המתנדבים הגיעו לאחד הבתים בקיבוץ, וכשנכנס ראה עוגת יום הולדת מונחת על השולחן ואחרי כן הוא עבר על התמונות של המשפחה, אלה שהיו תלויות על המקרר ושיער שכנראה הילד צריך היה לחגוג יום הולדת.הוא תיאר לפרטים את שראה וזה נגע בי. לצערי, כשהם נכנסו לממ"ד הם גילו את כל המשפחה חבוקה ודוממת. הסיפור הזה נגע לי באופן אישי כי יכולתי לדמיין אותו מאוד בבירור, והדיסוננס הזה בין עוגת יום הולדת שמסמלת חגיגה לבין הדרך שבה נכפה עליהם לסיים את החיים, כקבוצה יחדיו ומחובקים- פשוט ידעתי שלא משנה מי ישמע על סיפור כזה, זה יגע בו.  

  מי הם שלושת שלושת היוצרים המוזיקליים שאת מעריכה הכי הרבה ומדוע? 

אני אתחיל במשהו לא צפוי, לדעתי מוצארט. יש משהו במוזיקה הקלאסית שהוא כמו שולח תדרים שמרגיעים את הנפש. מוצארט ומלחינים כמותו היוו בסיס לחשיבה עם החומרים שיצרו. גם מוזיקה מודרנית יכולה להיות מושתתת על חלקים או על רעיונות מתקופתו. לכן בחרתי אותו.

היוצר השני, הוא עידן רייכל. אני פשוט אוהבת את היצירות שלו וגם אותו כבן אדם. אני זוכרת שקראתי עליו כתבה בעיתון כשהייתי בת 12 ומאוד התרשמתי מדרך הביטוי שלו והערכים שהוא הקרין. כמובן שמאז החלום שלי הוא לשיר בשיר שלו, אני מאוד אוהבת את הכתיבה העשירה ובעלת המשמעות והלחנים מדהימים. תמיד אני שואלת את עצמי מה יקרה בעוד 100 שנה? איזה שירים ילמדו התלמידים בשיעורי ספרות? עידן רייכל. וודאי. 

היוצרת השלישית שבחרתי היא נינה סימון. בחרתי בה עקב המכלול שהיא מביאה איתה. החלה את ראשית דרכה כפסנתרנית, היא כתבה והלחינה שירים בעצמה, בסגנון שאני מתחברת אליו. כשאני צופה בה שרה, אני רואה מישהי שבסך הכל מתקשרת לקהל, אין לה שום עניין ודגש על לעניין מישהו ע"י מניירות וגינונים, היא מקרינה ביטחון באדם שהיא ולא יותר. גם נינה כתבה הרבה על נושא של משמעות.

 אם היית נקלעת לאי בודד ,לחצי שנה, איזה אלבומים היית לוקחת איתך ומדוע?

אם הייתי מגיעה לאי בודד למשך שנה הייתי לוקחת איתי אלבומים (!) של דייגו אל סיגלה, זמר פלמנקו ספרדי- צועני. מה שאתם עדיין לא יודעים עלי הוא שאני מכורה למוזיקה לטינית וגם שרה בלטינית.  הייתי מקשיבה גם לבואנה ויסטה סושיאל קלאב, פראנק סינטרה וסזריה אבורה (ששרה בשפה שמזכירה פורטוגזית: קריאולית -כף ורדה).

קשה לי לבחור כי יש כל כך הרבה טובים. 

 צילום מיכל גרין