פרשת וירא הרהורים על הפרשה מאת אסתר ויתקון זילבר
מעשה עקדת יצחק בפרשת 'וירא' נתפס בפרשנות המסורתית
כניסיון העשירי האחרון והקשה ביותר שהתנסה אברהם אבינו
מדי א-לוהים ועמד בנכונותו של אברהם לקיים את הצו הנורא-
"קח לך את בינך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לי
לעולה על אחד ההרים אשר אראך"
נתפס כאבן השתיה של האמונה בא-לוהים וכזכות האבות הגדולה
ביותר שעמדה ותעמוד לעם הישראלי לאורך כל הדורות. בראייה
המודרנית הישראלית החילונית, נתפסת העקדה כמעשה לא
מוסרי, או כסמל טראגי לגורל האבות הישראלים שעוקדים את
בניהם ומקריבים אותם למען קיומה של מדינת ישראל.
וישנה ראיה אחרת על המעשה:
בעולם העתיק הקרבת הבנים היתה פעולה נפוצה מאד של
המאמין לאלוהיו, כדי לזכות לחסדו של האל לכל המשפחה
תמורת הקרבת הבן, התינוק , לרוב הבכור. לא מעט סוברים,
וגם אני, שסיפור המעשה בספר בראשית רצה מחד להדגים
את מסירותו הטוטאלית של אברהם לא-לוהיו, ומאידך לשרש
את המנהג הנוראי הזה, דרך הדגמה חיה. "אל תשלח ידך
אל הנער ואל תעש לו מאומה"
אומר מלאך אלוהים המופיע ברגע אחרון ומונע מאברהם
לשחוט את בנו העקוד. מה יותר דרמתי מזה. מה יותר
ברור מזה שאין להקריב את הבנים לא-ל. איסור שחוזר ומודגש
בתנ"ך מספר פעמים. הוא נחשב ל "תועבת הגויים", ומודגש
כאחד החטאים הנוראים שבגללו נענש עם ישראל בגלות מארצו.
רעיון זה אינו חדש. לא מעטים העלו טענה זו, שבהחלט מתקבלת
על הדעת.
וישנה עוד אפשרות לפרשנות- אני טוענת, שאברהם אינו נלהב
בלבו לקיים את הצו הא-לוהי. וכי איך יתכן שיתלהב מכך?!
אמנם נוצר הרושם של התלהבות לבצוע את הצו -
-"וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, ויקח את שני נעריו
אתו ואת יצחק בו ויבקע עצי עולה ויקום וילך אל המקום אשר
אמר לו הא-לוהים"
הוא לא מתמהמה, לא מושך את הזמן, לא ממתין בעצב שהנערים
יעשו את כל העבודה עבורו. לפי הבנתי, אברהם יודע שהא-ל מנסה אותו.
הוא מפגין נכונות והתלהבות כיאה למאמין באותה תקופה. אבל בליבו
פנימה הוא מייחל שהא-ל שלו ישנה מהנורמה הזו. וזאת ניתן לראות
בדיאלוג הקצר והמרגש שמתנהל בין אברהם לבנו בעודם עולים במעלה
ההר שנגלה אליהם אחרי שלושה ימי הליכה בשתיקה.
" ויאמר יצחק – "אבי"
"ויאמר- "הנני, בני"
"הנה האש והעצים ואיה השה לעולה"?
"ה' יראה השה לו לעולה, בני"
"וילכו שניהם יחדיו"
מהדו-שיח המכמיר לב זה, נשמע לי שאברהם אכן מצפה,
שה' ברגע האחרון , ימנע ממנו לממש את הצו.
במקום להעלות את בנו לעולה הוא יסתפק בזה שיזמן לו.
ואכן זה בדיוק מה שקרה!
לאחר שאברהם עוקד את בנו ולוקח את המאכלת לשחוט
את בו מופיע מלאך ה' ועוצר בו. –"אל תשלח ידך אל
הנער ואל תעש לו מאומה!" אפילו לא דקירה סמלית.
(אולי ברית המילה, שנערכה ביום השמיני להולדתו היא ברית
מספקת) אברהם ציפה לכך. זה בדיוק מה
שקיווה והתפלל בליבו שיקרה. ואכן מסופר בהמשך-
"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך
בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת
בנו". הא-ל ומלאכו מציינים את גודל יראתו ומעשהו
הראוי לשבח של אברהם כאביר האמונה, וגמולו ברכה
עצומה לו ולזרעו אחריו.
