צילום: דפנה טלמון

על דברי הימים של דיתי רונן/ ראובן שבת

דיתי רונן היא משוררת חוקרת תרבות  ועורכת בעלת קול מאוד ייחודי. מחד- קיים בשירתה וביצירתה פן מודרני במובהק של כתיבה ותפיסת עולם, ישירה, חדה. מאידך-היא מושפעת, אוהבת ומעריכה יצירות רוח מהמזרח הרחוק ,היוצרות פן צנוע, מפעפע בחיבורו גם לצד המודרני של כתיבתה.

"דברי הימים" ,הוא ספרה השישי והוא יצא לאור בהוצאת אפיק.

ספרי מעט על עצמך ומדוע בעצם בחרת לכתוב שירה

לא בחרתי לכתוב שירה.

כתבתי, ציירתי ורקדתי מגיל צעיר מאד, הבעתי את עצמי ויצרתי בכל מדיה אפשרית. יש לי יומן שהתחלתי לכתוב בכיתה ד'. כתבתי בו כל מה שהיה בעיניי חשוב וראוי, אבל בעיקר ראיתי את עצמי כמי שעתידה לעסוק בציור. לאחר השירות הצבאי נרשמתי ללימודי אמנות בבצלאל ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בסופו של דבר פניתי ללמוד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב והשלמתי שם תואר ראשון, שני ושלישי ובמקביל למדתי חינוך מיוחד ותחומי דעת נוספים. כאם צעירה לחמישה שעבדה במשרה מלאה, לא הצלחתי להגיע לצייר. הצבע על הפלטה התייבש כל פעם שהייתי צריכה לטפל בתינוקות או בילדים הקטנים שלי. נעשה צפוף, וכבר לא היה מקום בבית לסטנד ולבדים הממוסגרים, אבל תמיד היו עליי עיפרון או עט ופנקס קטן. כתבתי את הרעיונות שאני רוצה לצייר על פתקים ותליתי אותם על לוח השעם במטבח.

הפתקים הצטברו שם, זה על זה, ויום אחד ניסן, בן זוגי, הפנה את תשומת לבי לטקסטים שאני כותבת בפתקים הללו. לא חשבתי שאני כותבת שירה. אבל מסתבר שהשירה בחרה בי. תחילה ראיתי אותה כאפיזודה זמנית, כאלטרנטיבה לציור. לקח לי הרבה זמן להבין שזה מה שקורה לי, שאני כותבת שירה. נזקקתי להרבה אישורים, אבל אחרי שסיימתי את הכיתה לנבחרי שירה של הליקון, שהייתה עבורי אחד האירועים המתמשכים המכוננים בחיי, כבר לא יכולתי להתכחש וכבר אי אפשר היה יותר להכחיש. הבנתי שזה מה שאני עושה. אני כותבת שירה.

מצאתי ששירה מבטאת רגשות, זיכרונות, תחושות, רעיונות ומחשבות באופן מיידי, אותנטי וזמין, כי הכותב אינו נדרש למקום או לכלים מיוחדים, רק לתשומת לב ליקום וליצורים החיים שממלאים אותו ולפנאי לשהות עם עצמו. מורכבת ופשוטה, עמוקה ורחבה, שירה התגלתה כשפה האולטימטיבית שלי לביטוי עצמי, ואני שמחה שהיא בחרה בי.

מה מייחד את הספר הזה ומדוע בעצם בחרת לקרוא לו בשם כה מיוחד

הספר "דברי הימים" הוא טרילוגיה, אפוס של רוח, נפש וגוף, או אולי אודיסאה שתחילתה במסע שמיימי, מרכזה מסע נפשי וסופה במסע הקיומי, היומיומי, המאחה. הספר מביא לעולם את סיפור הבריאה שלי כפי שסיפרתי אותו לעצמי במשך שנים רבות, סיפור שאני עדיין מנסה לאחוז בזנבו. הנה שיר שמבטא את התחושה המרכזית שלוותה את כתיבת הספר:

הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו

הַסִּפּוּרִים שֶׁאֲנַחְנוּ מְסַפְּרִים

לְעַצְמֵנוּ

עַל מִי אֲנַחְנוּ

עַל הָעוֹלָם שֶׁסְּבִיבֵנוּ

מַחְזִיקִים אוֹתָנוּ בַּחַיִּים.

כַּמָּה נוּכַל לְהַחְזִיק בָּהֶם?

יוֹם אֶחָד נְגַלֶּה שֶׁכָּל זֶה הָיָה סִפּוּר

שֶׁכָּל זֶה הָיָה רַק סִפּוּר

וּמַה יַּחְזִיק אוֹתָנוּ

אָז?

אֲנִי אוֹחֶזֶת בַּסִּפּוּר שֶׁלִּי

חָזָק גַּם עַכְשָׁו

מַמָּשׁ בְּרֶגַע זֶה

הוּא מַצִּיל אוֹתִי

עוֹדִי כּוֹתֶבֶת הוּא מַצִּיל אוֹתִי

שָׁמַרְתִּי עָלָיו כָּל הַשָּׁנִים

שָׁמַרְתִּי עָלָיו בְּשֶׁבַע עֵינַיִם

שָׁמַרְתִּי עָלָיו מִכָּל מִשְׁמָר

שֶׁמָּא יַפְסִיק לִשְׁמֹר עָלַי

שֶׁמָּא יִתְגַּלֶּה

שֶׁמָּא חָלִילָה יִתְפּוֹרֵר לִי בַּיָּדַיִם

אֲנִי כְּבָר רוֹאָה אֵיךְ חֲלָקִים

נִקְרָעִים מִגּוּפוֹ

נוֹשְׁרִים מִמֶּנּוּ

נִפְרָדִים

וְהַמְּצִיאוּת קוֹפֶצֶת עֲלֵיהֶם

כְּמוֹצֵאת שָׁלָל רַב

טוֹרֶפֶת אֶת קְלָפֵי הַחֲלוֹם

אוֹמֶרֶת כָּל זֶה סִפּוּר

כָּל זֶה רַק סִפּוּר.

מתוך "דברי הימים", הוצאת אפיק 2024

הספר בנוי כטריפטיך. השער הראשון, "שש כנפיים לאחת", שהוא הלוח הפותח, מתאר עולם של שליחות מלאכית; השער השני, "מפת דרכים", שהוא הלוח המרכזי, מחזיק ממואר פואטי מורכב, המתאר תהליכי מחקר, גביית עדויות, תובנות, חשיפה וגילויים אוטוביוגרפיים; והשער השלישי, "לחם", מתאר עולם קיומי אותנטי שיש בו השלמה, פיוס ויופי.

שני השערים, הפותח והסוגר, עוטפים את השער המרכזי, מגוננים ומסוככים עליו בכוחותיהם הנשגבים והקיומיים.

דברי הימים הפרטיים שלי, שהכתיבה היא בלב לבם, נפרשים בספר זה בפני הקורא כאות וכהזמנה לתיעוד מעמיק באמצעות הכתיבה. כוחה המחלים, המפצה והמנחם של השפה וכוחן המבריא, גם מלשון בריאה, של המילים, מלווה את הקורא לאורך הספר, כסמן מזמין ומעודד.

מילים מכונפות

פָּנַי הוֹלְכִים וְנַעֲשִׂים אֲנִי

מִתְרַחֲקִים מֵהַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי

בְּעוֹד כַּפּוֹת רַגְלַי הוֹלְכוֹת וְחַפּוֹת מִמֶּנִּי

מִתְקָרְבוֹת לְשָׁם בִּצְעָדִים רוֹעֲדִים.

בְּקָרוֹב אוּכַל לְהַמְרִיא.

תָּוֵי פָּנַי יֻשְׁלְמוּ

וְכַפּוֹת רַגְלַי, חַסְרוֹת סִימָן וּתְוַאי

לֹא עוֹד תַּשְׁאֵרְנָה בָּאֲדָמָה עֲקֵבוֹת

מִלִּים שֶׁכָּתַבְתִּי

תֵּאָסַפְנָה סְבִיבִי

תִּהְיֶינָה לִי כְּנָפַיִם.

באלו נקודות שירה מקרבת אנשים אחד לשני וגם לעצמם?

שירה משאירה מקום לקורא לנשום את עצמו, להיכנס ולמצוא את עצמו בין המילים, בין השורות, בין הבתים, ובכך היא מזמינה אותו לחוות בגוף ראשון חוויות שנכתבו מיד שניה.

שירה היא הזמנה והזדמנות להכיר את מגבלותינו ואת עוצמותינו.

שירה בוראת עולמות ומביאה אותם עד אלינו.

בכל התרבויות שירה היא אמצעי הביטוי המילולי הראשוני, הבסיסי, באמצעותו מתקשרים עם העולמות הגבוהים ועם העולמות התחתונים. היא החיים והיא המוות, באמצעות השירה מברכים ובאמצעות השירה מקוננים. היא התקווה והיא היאוש, באמצעות השירה מתפללים ובאמצעות השירה מקללים.

שירה מביטה דרך חלון, חוצה את הסף, עוברת את הדלת, הולכת בשביל, פוסעת בדרך.

שירה היא נקודת מבט, היא פרספקטיבה חדשה על קיומנו. היא מרחיבה את עולמנו ובכך היא מעניקה משמעות עמוקה יותר לחיינו.

היא מקרבת אנשים אחד לשני בזכות המרחב שהיא נותנת לזולת להיכנס לתוכה, ובכך היא מגשרת על פערים, על תפיסות עולם שונות, ומאפשרת אמפתיה, הזדהות וקירבה.

מי הן שלושת המשוררות/ המשוררים החשובים בעינייך ומדוע, ואם היית נקלעת לבקתה בודדה בלב הרים למשך שנה, אילו שלושה ספרים היית לוקחת איתך ומדוע?

זו שאלה מאד קשה ומורכבת, כי ישנם משוררים רבים שחשובים בעיניי וכמובן גם ספרים רבים נחשבים בעיניי חשובים. בכל זאת אציין כאן שלושה ספרים, שניים מהם ספרי שירה והשלישי כולל בעיניי גם פסוקי שירה רבים. שלושת הספרים הללו מהווים עבורי אבני יסוד של השירה. הם מקורות ההשראה של יצירתי הפואטית ואני מחזיקה אותם בתודעתי ככאלה שעומדים בעיניי בבסיס היצירה הפואטית שלי.

·        הספר האחד הוא הספר "שירת רוּמי" בתרגומו של משה מנשהוף, בהוצאת מנדלי, כתב.

הספר מכיל מבחר מתורגם של שירים מתוך חמשת כרכי המת'נוי של המשורר ג'לאל א-דין רומי (30.09.1207-17.12.1273), שנחשב לגדול המשוררים וההוגים הסוּפיים ולאחד מענקי המשוררים הפרסיים. רוּמי ייסד את מסדר הדרווישים הידוע בשמות ה"מֶוְלֶוִיֶה" ו"הסוּפים המרקדים", אשר פעילותו נמשכת עד עצם היום הזה. זהו ספר שירה שעיקרו היחסים בין אדם לרעהו, והוא כולל שירי אהבה, חושניות ותשוקה מיסטית ליופי שעל כולם נסוכה הבנה פילוסופית עמוקה על מקומם ומהותם של היחסים האנושיים בתודעה. השירים קושרים בין רוחניות אוניברסלית להיבטים אישיים ואינטימיים של האהבה.

·        הספר השני הוא הספר "הדרך הצרה לאוקו" מאת מאצואו באשו בתרגומו של יעקב רז, בהוצאת חרגול.

הספר הוא יומן מסע שערך המשורר היפני הגדול מאצוּאוֹ בּאשוֹ (1644-28.11.1694), לצפון האי המרכזי הוֹנשוּ, והוא כולל קטעי פרוזה קצרים משובצים הייקו יפיפיים שעיקרם היחסים בין אדם לטבע.

·        הספר השלישי הוא הספר "השמים שבתוכי" מאת אתי הילסום (14.01.1914, מידלבורך, הולנד – 30.11.1943, אושוויץ, אז תחת הכיבוש הגרמני), בתרגומן של אירית באומן ושולמית במברגר, בהוצאת כתר.

הספר מלא ההשראה הוא יומן הנפרש על פני השנים 1941 – 1943, המביא אל הקורא את תפיסת עולמה המיוחד של אישה צעירה, משכילה, נאורה, הומניסטית, שלתוך חייה הנורמטיביים לכאורה, נכנס בהדרגה הולכת ומאיימת הכובש הגרמני, עד לשילוחה למחנה ההשמדה אושוויץ. ייחודו של הספר בעוצמות הרוחניות והמיסטיות שבו האישה הצעירה מקבלת את גורלה.

שלושת הספרים הללו משלימים זה את זה מבחינת העולם שהם מייצגים, תוך שהם משאירים עבורי מרחב עצום למחשבה ולביטוי עצמי, ועל כן די לי בשלושתם.

הספר זמין באתר ההוצאה אפיק ובאתר עברית