פרק מספר:
להביורן/ גדי לופו
חלמתי על אש, על נהרות של זיקוקי דינור המבעירים את השמיים היהודיים, את שמי העיירה היהודית הבוערת. חלמתי גם על דרקוני אש הפולטים אש מתוך נחיריהם, מבעירים הכול ומותירים אחריהם עפר ואפר ובולי עץ שרופים. עכשיו אני נושא על גבי גליל של גז דליק, ועוד גליל המכיל נוזל דליק. אני להביורן בגדוד החמישי "שער הגיא" בחטיבת הראל במלחמת השחרור. התנדבתי למשימה, איני מפחד מאש, מעולם לא פחדתי. כשהייתי ילד נמשכתי בשכונת מאה שערים אל הלהבות שהאירו באור את פניי ופני אחיי ואחיותיי בבית הכנסת,ובבית להבות השבת והנרות של חנוכה. הייתי ממש מניח את אצבעותיי בתוך האש ואימא הייתה מושכת אותן משם ברגע האחרון.
במלחמת השחרור כשהלהביור על גבי חשתי בעוצמתה האדירה של האש. הטלתי סילון ארוך של זרם נוזל, ורק לאחר מכןהצתי אותו בעזרת זרם מוצת נוסף כנגד עמדות חיילי הלגיון של עבדאללה מעבר הירדן. הכנתי להם מוות אכזרי במיוחד. כשביקשו מתנדב להפעיל את הלהביור התנדבתי אני. לא רבים ששו להפעיל את הנשק הזה. ידעתי שהנשק הזה הוא חרב פיפיות. נשק מסוכן מאוד גם לתוקף וגם למותקף. ידעתי שהאש הזאת שואבת את כל החמצן מן העמדות שבהן מתגוננים חיילי האויב וחונקת אותם. לפעמים הייתי שומע את זעקות האימים שלהם. ראיתי אותם יוצאים, מגיחים החוצה בוערים כלפידים, ככדורי אש. ראיתי איך הם מנסים להתגולל ולהתגלגל לשווא על העפר ועל האדמה בניסיון נואש לכבות את גופם הבוער, אך ללא הצלחה. זעקות האימים שלהם הלכו והרקיעו שחקים עד שנחלשו, עד שהשתתקו פתאום, ממשיכים לבעור באור בהיר, וריח חריף ומתקתק של בשר אדם שרוף עלה מהם. ריח כמעט משכר. הייתי צריך לפעמים לנער את עצמי בסטירת לחי כדי לחזור ולהיות צלול משום שהקרב נמשך והלך, והערנות והזריזות והתושייה וההעזה היו שאלה של חיים ומוות שם.
אשקר אם אומר שאיני פוחד מן המוות, שאיני פוחד כלל מן האש, אך נחשבתי אמיץ והייתי אמיץ. ידעתי כיצד לגבור על הפחד ברגעי הקרב ולהישאר קר רוח במשימה, ואם אצטרך להקריב את חיי אז אקריבם למען תקומתה של מדינה יהודית. הנשק הזה בתוך מכלי המתכת שלי השמיע לפעמים לחשים מוזרים, כמו שריקות של נחש ארסי, וסביבי שרקו ללא הרף הכדורים, וחיילים נפלו בזה אחרזה מתבוססים בדמם. כתמי הדם שלהם התפשטו על בגדיהם, התפשטו גם על בגדיי, ולא פעם לא היה מי שיושיע אותם. הם מתו בייסורים רבים. בצעקות, בקריאות אל אימא שלהם שנפקד מקומה לידם. רק שמיים כחולים ובהירים נותרו לעמוד שותקים מעליהם, ולא היה בהם לא עב וענן אחד, ולא היה בהם זכר לשרף או מלאך, וגם לא לאלוהים.
אך היה לילה אחד נורא מכול. היה זה הלילה שבו שכבתי בעמדה קטנה מול שער ציון בעיר העתיקה. כדורי האויב לא הפסיקו כמעט לרגע אחד לשרוק סביבי. לא יכולתי להרים את הראש כלל. פחדתי כמו שלא פחדתי כל ימי חיי. היה זה לילה שבו מלאך המוות הישיר את מבטו אליי כמה וכמה פעמים ואני השפלתי את עיניי.חששתי שהפעם הזאת הוא ילכוד את מבטי ויקטול את חיי.
באותו הזמן הכרתי מפקד מחלקה צעיר שפיקד עלייזמן קצר בלבד. היה זה בחור בשם דוד אלעזר "דדו",שאיתו פרצנו לעיר העתיקה בירושלים, אך נאלצנו לסגת ממנה לאחר עשרים וארבע שעות בלבד. דדו היה לי דמות מופת להערצה וחיקוי. הייתי אז נער בן שבע-עשרה בלבד.
אני הוא שמוליק משכונת מאה שערים, הסוחב על גבו את המוות האצור בתוך כלי מתכת, כמו שדי גיהינום הם שם. ואמונתי הלכה אז אט אט ופחתה. רק הרצון העז לנקום בערבים המשחיתים גוויות של חיילינו קם בי כאשר ראיתי כיצד נכרתו ראשיהם או איברי המין שלהם. האש בידי הייתה נשק נקמה חסר רחמיםועתיק יומין. רבים השתמשו בו נגד היהודים. האינקוויזיציה וגזרות האוטו דה פה, וגם הנאצים יימח שמם וזכרם. יהודים נכנסו אל תוך האש וקולותיהם הכואבים, הנוראים, עלו אל שערי המרומים והאלוהים שתק. עכשיו עלו השמיימה גם קולות בני ישמעאל הבוערים כגחלים. היו אלה קולות הנקמה שלנו, קולות הנקמה הפרטית שלי.
