מאמר:

על הספר בתמונה לא רואים –נגה אולמרט/  ורדה שפין גרוס

זהו ספר שירה של אישה צעירה שמתמודדת עם מחלה "ארורה",

זה סיפור כואב של אישה חיונית אוהבת חיים שלא מוותרת,

הרבה אומץ נדרש לכתוב מדם ליבך. תרתי משמע , והלב יוצא אליה.

נגה מביאה בשירים ללא כחל וסרק את ההתמודדות הקשה היומיומית עם הגוף עם העצב עם הרצון לחיות .

"אפלה ממלאת/את ראשי המוטל/ על הכר/...כבר לא מחכה/ לנסים. כבר לא שואגת/תקוות. מזמן/ יבשו הדמעות- " (רימות, עמ' 70)

"למי תספרי שהרמת ידיים כי לא נותרה לך ברירה,/חוץ מלהרים ידיים? שלא נותרה לך ברירה, ואין נסים/ ואין פיה טובה שתציל. רק מחלה ארורה. ארורה " (שוויץ, עמ' 74)

והלילות. המחשבות הקשות של הלילה. הבדידות.

"שעות מתחת לפוך./הלב דפק כל כך חזק/..פחדתי למות. לאט/..איזה מות עלוב" (הבור מתחת לפוך,49)

"כל הלילה חשבתי מָוֶת,/ מות- מות מות מות,/והיה לי עצוב/לחשוב כל הלילה/מוֶת/.....תלויה בכולם - נֵטֶל נטל נטל ../כל הלילה בכיתי שאני/ מתה בתוכי,/...שאני רוצה להישמט כי/ נמאס לי להילחם כי/ אני שפנה כי/אני לוזרית כי/ ויתרתי כי /די –" (ועלי הפיקוס ריקדו, עמ' 20)

ועדיין. נכון מחלה ארורה אבל האופטימיות אהבת החיים קמה ונוכחת לאורך כל הספר וכדבריה של נגה היא 'צבא של אשה אחת' (עמ' 62), נלחמת בכוחות נפש לא ייאמנו, ולא מוותרת.

"למה את מחכה תצאי משם תצאי /תפסיקי להרשות/לחור השחור/ההוא/ לבלוע אותך חיים/(למה את מחכה, עמ' 76)

" ובבוקר .. החיים הזכירו לי /שהם חיים,/ ושאני /עדיין לא, /עדיין לא, /למרות. "(ועלי הפיקוס ריקדו, עמ' 20)

כמעט בכל שיר, אפל ככל שיהיה, יש פתח לתקוה, פתח לאור.

גם המוטו של הספר, מתוך "והוא האור", לאה גולדברג, מלא חיות וחיים:

"אני אחיה, אחיה ואוהב את החיים הללו. אוהב אותם על כיעורם, על חוליים, על אימתם- ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות"

גם התמונה על העטיפה ("חיי לילה עליזים" משה משען 1976) היא של חיים ושמחה ובגדים יפים. לא עצב. לא בכי.

הספר מפגיש את הקורא עם עולמות רגשיים מורכבים וקשים ויחד עם זאת עם התקווה, האור ועוצמות הנפש.

בשולי הדברים ,לומר כי הספר כולו הוא התמודדות של המשוררת עם מחלה 'קניבלית ארורה' (עמ'45), 'בת זונה'(עמ' 46) ועם זאת רומז גם למצב הקיומי שלנו כבני אדם. כך בשיר שנושא את שם הספר, "בתמונה לא רואים" ,המשוררת משתפת אותנו בחוויה קשה שעברה רק שעה קודם למסיבה ,נפילה זחילה צעקה. ואין שומע.(עמ' 26). "..וחייכת אל כולם/וחיבקת אותה חזק/ והסתרת חזק/ את הפחד שלך/ מלהיות,/ והכי מזל/ שבתמונה לא רואים"

האמת והבדיה. החיים ומה שלפניהם. השיר הוא המצב הקיומי  של כולנו . הפחד. שאיש לא יראה או ישמע אותנו.

כך גם השיר הפותח .'מי?'  (עמ' 9). "היא היתה. היא היתה ..אשה השראה/...אה, או קיי /יהי זיכרה ברוך, / בכל מקרה. / היא היתה ?/ מי? "

איש לא יודע מי אנחנו, מי היינו, מי אנחנו היום . העולם יהיה פה אתנו או בלעדינו. זו דרך העולם.

דרך העולם היא גם הניכור : "זוז חמוד, תן לגיברת לעבור/ (ותנגב את הנזלת) זוזי מתוקה, תני לאשה הזאתי לעבור / (ותפסיקי כבר למרוח את הארטיק על המכנסיים)..זוזו כולם, זוזו אנשים, זוזו,//יש פה גיברת כלואה בגופה/..." (זוזו עמ' 48)

כשאנחנו לא במיטבנו העולם ודרכיו נצבעים בצבעים חזקים וקשים. ניכור וזרות. או  אדישות. זאת האמת העירומה, ונגה משקפת לנו אותה בשיריה.

והשירה הו הו השירה. היא המלאך, היא המשען.( מלאך השיר עמ' 105).

" ...תפסיקי כבר להתיפח.. ותתרגלי/ תמיד, תמיד תוכלי / לכתוב על זה/ עוד שיר". 

זהו כוחה של השירה ברגעים הקשים.  השירה היא חברה נאמנה, היא גב, היא נחמה.

ובסוף הדברים אני אומרת לנגה- אשה שהיא אריה ,עלי למעלה עלי בת אדם. מגישה לך באהבה ובהערצת כוחות הנפש שלך את מילותיו של הרב יצחק כהן קוק , לשאוב מהן עוד כוח :

"עֲלִי לְמַעְלָה עֲלִי בַּת אָדָם / כִּי כֹּחַ עָז בָּךְ / יֵשׁ לָךְ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים /

עֲלִי לְמַעְלָה עֲלִי"