על פרשת ויקרא/ דויד תומר
בשבת נתחיל לקרוא בספר ויקרא. ספר ויקרא מתחיל במילים אלו:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ויקרא א,א)
נצטט כאן מעט מדברי רש"י, אשר מפרש את הפסוק על פי דברי חז"ל. ניקח מפירושו את הדרוש לענייננו, ונבאר.
הפסוק אומר "ויקרא אל משה", הקריאה הייתה אל משה רבינו דווקא ואף אחד מלבדו לא שמע את קול השם, כשדיבר אליו. הקריאה הייתה בשמו של משה, כמו שקרא אליו בסנה, "משה משה". הקריאה בשם מתפרשת כעניין של אהבה ושל קרבה.
הפסוק ממשיך ואומר "וידבר השם אליו" לאחר הקריאה, בא הדיבור, סיפור הדברים או דבר המצווה, אשר רצה השם לומר למשה. השם הכתיב למשה את תוכן התורה פיסקה פיסקה, הפיסקה נקראת בתורה פרשיה. בין פרשיה לפרשיה בתורה ישנו רווח, כשיעור תשע אותיות, המורה על סיום עניין.
על זה שואלים חז"ל.; האם גם לסוף הדיבור, לסוף הפרשיה, הייתה קריאה? כגון; משה, סיימנו לעכשיו. ועונים חז"ל; לא. ואם כך מתבקשת השאלה; למה צריכים את ההפסקות האלה, הרי היה אפשר להכתיב פרקים שלמים ברצף?
תשובת חז"ל מלמדת אותנו עיקרון חיים נפלא. חז"ל אומרים כי ההפסקות היו נחוצות כדי לתת למשה רווח, כדי שיוכל להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין. כשלומדים. צריך לקחת זמן להתבוננות על הנלמד. זהו עיקרון יסודי בלימוד, אך לא רק בלימוד, אלא גם בחיים עצמם.
כולנו נמצאים במרוצה. איש ואישה, כל אחד לפי צרכיו. הרבה פעמים אנחנו אפילו שוכחים, למה התחלנו בכלל לרוץ ולשם מה. התורה קוראת לנו כאן לעשות הפסקות כדי להתבונן , לעשות חשבון נפש. הרי אפילו כשמדובר במשה רבינו, שהיה גדול הנביאים, לא היה יכול לקבל מידע ברצף, אז בוודאי שגם אנחנו צריכים, לא רק בלימוד, אלא אפילו בענייני היומיום שלנו, לדאוג למרווח, מרחב, כדי להפנים ולחשוב. דווקא כדי לשמוע ולהבין מה שנאמר, שנעשה, אנחנו צריכים רווח כדי להתבונן, לעשות חשבון.
*
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּקַו מַפְרִיד,
רַק תֵּשַׁע פְּעָמִים בְּמַקַּשׁ הָרֶוַח,
רַק תֵּשַׁע פְּעָמִים בְּכָל גּוֹנֵי הַחָכְמָה,
תֵּשַׁע פְּעָמִים בַּהִתְהַוּוּת הַגּוֹאֶלֶת מִן הָהֶיוֹת.
תֵּשַׁע פְּעָמִים הַדְּמָמָה וְהַמָּקוֹם הַנָּחוּץ לָהּ.
קִרְבַת אֱלֹהִים בָּאָה בְּמִלִּים מְסֻתָּתוֹת בְּדַיְקָנוּת.
הַסִּימָנִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנֻּשְּׁלוּ מִמְּקוֹרָם, נִתָּכִים
שׁוּב אֶל הָאַיִן וְנִפְרָשִׂים מֵחָדָשׁ אֶל עֹמֶק מַשְׁמָעוּתָם.
בְּפַרְדֵּס הַתְּבוּנָה בִּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת,
פְּשַׁט הַדְּבָרִים נוֹתֵן בָּעֲנָוָה לְגִלּוּיִים מָקוֹם לִהְיוֹת,
מִתַּחַת לִמְנוֹרַת תִּפְאֶרֶת בַּת שְׁלוֹשִׁים וּשְׁנַיִם קָנִים,
נִצָּנִים רְמוּזִים מַלְבִּישִׁים אֶת פְּרִיחָתָם בְּסוֹדוֹת.
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא נִזְקַק לְקַו מַפְרִיד.
רַק תֵּשַׁע פְּעָמִים לְשֶׁקֶט פְּנִימִי לַזְּמַן הַנָּחוּץ
וְהַמָּקוֹם בּוֹ כָּל הַסִּימָנִים וְכָל הַמִּלִּים בְּכָל
הָעוֹלָמוֹת מִתְאַחֲדִים לְקוֹל אֶחָד רוֹעֵם
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד.
