שיר:

הם/ גד קינר קיסנגר

כְּשֶׁהֵם מְשַׁלְּבִים אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם

עַל בִּרְכֵּיהֶם

מְיַשְׁרִים שִׂמְלָתָם אוֹ מִכְנְסֵיהֶם

וְעוֹשִׂים עַצְמָם מַקְשִׁיבִים

הֵם מְסַמְּנִים לָנוּ שֶׁלְּפִי שָׁעָה

הֵם מְבִינִים אוֹתָנוּ

אפִילוּ מִזְדַּהִים

וְדוֹחִים אֶת הַפּוֹגְרוֹם הַבָּא

עַד שֶׁתִּמָּצֵא הַגְדָּרָה

הוֹלֶמֶת יוֹתֵר.

עַדְכָּנִית.

נֵאוֹ לִיבֶּרָלִית.

וּבְכָל זֹאת,

הַשָּׁמַיִם דוֹבְרִים עִבְרִית.

הֵם כּוֹתְבִים בְּעַנְנֵי נוֹצָה

בִּכְתַב סְתָרִים.

הֵם מְשַׂחֲקִים אִתָּנוּ, כְּמוֹ

עִם יְלָדִים,

כֵּן לֹא, שָׁחֹר-לָבָן, קַר

קַר,

אוֹ רוֹפְאִים בִּכְתַב יָדָם

הֲלֹא מוּבָן מוּבָן.

כְּדֵי שֶׁנָּבִין שֶׁלֹּא נָבִין

עַד שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר מִדַּי.

אֲבָל כְּשֵׁרוּת יְדִידוּתִי לַלָּקוֹחַ

הֵם מְמַנִּים אֶת הָעוֹרְבִים

לְנַקֵּד עֲבוּרֵנוּ.

הַנְחָיוֹת.

כְּשֶׁנַּגִּיעַ.

גַּם כְּשֶׁהֵם מַרְעִימִים בְּזַעַף

וּמַמְטִירִים זַלְעֲפוֹתֹ בְּרָכָה

רַק אֲנַחְנוּ מְבִינִים.

כְּמוֹ כִּבְדֵי שְׁמִיעָה בַּתֵּאַטְרוֹן

שֶׁנְּבִיאִים מְבָאֲרִים עַל אָזְנָם

אֶת הַטְּרָגֶדְיָה הַמֻּצֶּגֶת.

שֶׁיּוּכְלוּ לְהִזְדַּהוֹת בְּאִחוּר קַל

עִם עַצְמָם.

וִיבָאֲרוּ כְּשֵׁרוּת יְדִידוּתִי

לִשְׁכֵנֵיהֶם

הַמְּהַנְהֲנִים בְּחִיּוּךְ קַל, אָדִיב

וּקְצַר רוּחַ,

כְדֵי לְהִפָּטֵר מֵהֵם.