תמונה ממחזה:

הנכדה של דינה ליטווק/ משה גרנות

(הדירה של ליה, ניצולת שואה בת שמונים, הייתה דיווה בתיאטרון יידיש לפני השואה. ג'י,י אמריקאי שחור, משמש עוזר בית, מתחיל לשאוב אבק מהשטיחים, ומקים רעש גדול. הוא איננו שומע את הצלצול בדלת. כעבור מספר שניות נכנס תומר, הנכד של ליה, לבוש בחליפה שחורה, למרות הקיץ, חולצתו הלבנה מכופתרת עד לכפתור העליון, ללא עניבה. מתחת לז'קט מבצבצות הציציות. על ראשו מגבעת שחורה. תומר מתקרב לג'יי, וטופח לו על הגב. ג'יי, החושב שזאת ליה, מסתובב ומשרבב את שפתיו לנשיקה. כשהוא רואה את תומר, הוא מתעשת במהרה)

ג'יי: לוק מאן, לוק טו מיי ליפס. איז דאט הרפס?

תומר (נרתע מהשפתיים של ג'יי): תן לנשום, בן-אדם! איפה סבתא?

ג'יי: הולכת לעשות קפה. מה שלומי, תומר? איך הביזנס בהוטל?

תומר: בסדר. לא העיקר הביזנס, ג'יי, העיקר שאני לומד תורה. אתה יודע מה זה תורה?

ג'יי: שור, יודע, אולד טסטמנט…

תומר: לא אולד טסטמנט – די טסטמנט!

ג'יי: נו נו, די טסטמנט איז דה גוספל, די ניו טסטמנט. אתם דה ג'יוז עוד מעט לומדים את זה, אתה יודע מי זה ג'יזוז כרייסט, וכל הרדמפשן?

תומר: רד ממני, טוב?

(נכנסת ליה, שהספיקה להחליף בגדים לכבוד ג'יי. עכשיו היא לבושה בשמלה אוורירית, חשופה וצעירה הרבה מעבר למה שגילה יכול להרשות לה. שרווליה הקצרים מגלים את המספר המקועקע של מחנות הריכוז. שיערה מסורק, אבל פזור. מחזיקה בידיה, הרועדות קמעה, מגש עם שני ספלי קפה ועוגיות. בקצה המגש מספר שטרות של מאה שקל)

תומר: שלום סבתא, מה שלומך?

ליה (מאוכזבת מהביקור הלא מתוכנן, משתדלת להתעלם מנוכחותו של הנכד, נתקלת בשטיח המגולגל, מועדת, וכמעט נופלת. הקפה שעל מגש נשפך על הרצפה. פונה בכעס לתומר): תראה, תראה מה עשית!

ג'יי: נו ווריאס. אני מנקה את זה.

(ג'יי מתכופף ומנקה את הרצפה במטלית. ליה מביטה על תומר בחשש וצובטת לישבנו של ג'יי. תומר מזועזע ממה שרואות עיניו, מבקש לעצור בעד סבתו בתואנה שהוא מונע ממנה ליפול)

ג'יי: יו נוהטי גרל! (ממשיך לעסוק בניקיון הסלון)

ליה (לתומר): בשביל מה באת?

תומר: כיבוד הורים וסבים, אני רוצה להזמין אותך ואת אימא לוויק-אנד למלון שלי בצפת. אני המנהל. אני מנהל המלון, ו… יש עכשיו חדרים ריקים… ואני יכול לארח אותך ואת אימא. זה לא הרבה כסף, סבתא, ואני רוצה לתת לכן מתנה – שתגידו שיש לכן נחת ממני - כיבוד הורים…

ליה: איפה?

תומר: בצפת, סבתא, עיר המקובלים, העיר של האר"י הקדוש…

ליה: ולמה אתה צריך לגור בצפת עם האריה הזה? מה רע לך בתל אביב עם החתול של אימא?

תומר: אני כבר הסברתי לך – שמה הרב שלי, מורה הדרך…

ליה: ובשביל מורה הדרך אתה הולך לעק וועלט, לקצה העולם? למה אתה לא מחפש מורה דרך באוניברסיטה?

תומר: צפת זה לא קצה העולם. שם הרב שלי. הוא צדיק, סבתא, את לא ראית אדם גדול כזה, הוא…

ליה: תומר חמוד שלי, כל הרבנים הם רמאים. גם הרבי שלך בטח מוכר מים קדושים שמביאים פרנסה ובנים זכרים. הם מוכרים את אלוהים כמו שמוכרים במבה. העניין הוא שנישטו סחוירה – אין סחורה, אבל יש המון קונים…

תומר: יסלח האלוקים על המילים…

ליה: אין מי שיסלח, תומר, אין! נישט געצויגען, נישט געפלויגען – לא היה ולא נברא. אם היה אלוהים קיים, היה קודם כול נעלב מהדוסים, מאחד כמוך שהולך עם מגבעת שחורה ועם השטריקים האלה, הציציס, מתחת למעיל בארבעים מעלות חום, וחושב שזה בדיוק המודה שהסטייליסט בשמיים ממליץ. יש דיור, יש סאן לורן, יש גוטקס, יש אוברזון, ויש (מחקה את נימת דבריו של תומר) אלוקים…

תומר (מנסה לרצות אותה): את צודקת, סבתא, הלבוש זה לא מה שחשוב, חשובה התשובה שבלב.

ליה: אז מה רע בתשובה שבלב בתל אביב? למה אתה לא יכול ללמוד באוניברסיטה עם המון המון תשובה בלב?

תומר (בצעקה): די סבתא, עם האוניברסיטה הזאת כל הזמן! די כבר! (מתעשת) סליחה שהרמתי את הקול, סליחה. את צריכה להבין סבתא, אני צריך להיות ליד הרב שלי כדי להתחזק. הוא אדם נפלא, ואני צריך את הקרבה שלו, את ההשראה שלו. אני צריך את הרוח שלו שתחפוף עליי. אני יוצק מים על הידיים של אדם צדיק. חוץ מזה, לולא הוא… כלומר, הוא… בזכותו אני מנהל את המלון. הוא שלח אותי ללמוד מלונאות, והוא מצא לי את הג'וב. הוא אמר לי שאני לא מספיק טוב ללמוד בישיבה גבוהה, אבל יש לי נפש טהורה, ואני יכול לעזור לאנשים, אני יכול לתת קורת גג לאנשים דתיים שלא ייכשלו במקום אחר, שלא כל כך שומרים על כשרות…והנה, אני מנהל מלון, ולומד אצלו תורה כל ערב…

ליה: שתיסע אימא. אני לא נוסעת.

תומר: חבל, יכולנו להיות ביחד פעם אחת בשלווה, לקבל שבת ביחד. יש בית כנסת במלון… עונג שבת…

ליה: אתה לא צריך להגיד לי מה זה עונג שבת. אנחנו היינו נוסעים ברכבת להופעות של אימא שלי ביערות אוקראינה, ואחרי המלחמה - מיאסי לבוקרסט, ומבוקרסט לקלוז', ובאמצע הנסיעה הייתה אימא מוציאה נרות ומדליקה. היא תמיד זכרה מתי שבת…ואני כל כך אהבתי להסתכל על הנרות הכחלחלים ועל החלב שניגר עד לתחתית הנר. הייתי לשה את החלב ביד ועושה מזה ארנבות…

תומר: סבתא, זה חילול הקודש! אסור לנסוע בשבת!

ליה: למה? כתוב בתורה שאסור לנסוע הרכבת? אולי כתוב שם על חמור. איך בחור חכם כמוך, שגמר מתמטיקה חמש יחידות בציון עשר, יכול להאמין בפוילע שטיק כאלו?

תומר: למה פוילע שטיק, סבתא? זה יהדות, יידישקייט… איך את יכולה?

ליה: תגיד לי תכשיט, מה אתם חושבים שם בצפת ובירושלים ובבני ברק, שיושב לו בשמיים איזה תאמעוואט, שאומר: אני משתין על כל העולם – מה שחשוב לי הוא ששלושה עשר מיליון יהודים לא יאכלו שרימפס! למה? כי זה טעים! ששישה מיליארד גויים ישרצו וירבו – מעניין את הסבתא שלו – העיקר שלשלושה עשר מיליון יהיה שטרימיל וציציות, ושהנשים יגלחו את השערות. למה? כי הוא אוהב את הסטייל הזה! הוא אוהב קרקפת חלקה. משהו צריך להיות דפוק אצלכם אם אתם מעמיסים על האל כזאת ערימה של טמטום! אם היה אלוהים בעולם, הוא היה צריך להיעלב מהדוסים, לא מהאתיאיסטים, מהדוסים היה צריך להיעלב - שהם חושבים שהוא אימפוטנט כזה…

תומר: סבתא!

ליה: מה? לא עשיתם אותו אימפוטנט? אתם חושבים שאלוהים לא יכול לעזור לכם אם אין לכם ביד איזו קמיע, או איזה בקבוק עם מים קדוישים וואסער של הצדיק הרמאי. האלוהים אומר: חבל, תומר דווקא בחור נחמד, והיה כדאי לי לתת לו כסף כדי שלא יבלבל את המוח לאימא שלו ולסבתא שלו, אבל מה? איך אני יכול לברך אותו אם אין לו את המים המחורבנים של הרבי הצדיק שלו? אז אם היה אלוהים קיים בכלל, הוא בטח היה נעלב. אבל אין, תומר חמוד, אין אלוהים! (מראה על המספר שעל אמת היד) המספר הזה שעל היד שלי מוכיח שאין...

טלפון של לאוואר על היד?

ליה: זיכער, זיסער ג'יי, זה מספר הטלפון הסלולרי של אלוהים!