סיפור:

מקום למחשבה/ אנטון פנפילוב

ציור: אנטון פנפילוב 

אתה עומד על צוק גבוה וחולי, מה שהיה פעם הירידה למעמקים מהמיים הרדודים.

לפני זמן רב זה היה ים, עם  יונקי ים  ודגים. אבל ברגע שהיבשת נלכדה מתחת לשמים הכוזבים היא החלה להתייבש ועברו מאות שנים עד שכמעט לא נשאר כלום, והיא קיבלה את השם הים החד, מהרוחות הקשות. נושאת גבישים  חתוכים של מלח וחול.

לאחר הירידה הראשונית, אתה יורד עוד ועוד לאורך קרקעית הים, וכשהרוחות החדות חודרות לתוך בגדיך, אתה רואה שרידים בגודל הרים של שוניות ושלדים של מפלצות ארוכות שנכחדו.

צלילי צעדינו על רקע הבוץ המוקשה מהשמש מהדהדים קלות בין הצוקים הענקיים והולכים לאיבוד במרחבי העמק. מעולם לא הרגשת כל כך קטנה.

השביל שלך דרך הים נמצא על נתיב דיג ומסחר לשעבר, וקרקעית הים זרועה סירות שקועות. בהתחלה יש רק סירות דיג פשוטות, שאינן מכילות דבר מלבד קומץ מטבעות שנשכחו מזמן. אך מרחוק ניתן לראות ספינות גדולות בהרבה, וביניהן, מתנשאת קליפה של ספינה ענקית . מבצר צף שגם במותו עומד גאה מול הרוח והשמש.

בתוך ההריסה שוכנת המטרה של המסע הזה, אוצר שלא נאמר, ופריט הקסם הנדרש כדי לעשות את המסע הזה, אז אין ברירה אלא להיכנס פנימה.

כשאתה נכנס פנימה, אתה מרגיש את האוויר משתנה מיובש ללחות, מעופשת ורקובה.

 נשמעים קולות רפש חלשים בין הקרשים הלחים מתמיד. די חשוך כאן, אבל אתה יכול לראות מצוין. אתה שומע צעדים חורקים מתקרבים, ואז רואה שלד נע ובו תמנון מתחבא בכלוב הצלעות שלו, מגלגל את העצמות מסביב עם המחושים שלו.