שני שירים לבדידות/ שרה טיסדייל

מאנגלית: צור ארליך

הרואָה בבדולח

אֶאֱסֹף אֶת עַצְמִי אֶל עַצְמִי בַּשֵּׁנִית,

וְהָיוּ לְעַצְמִי אֶחָד עַצְמִיַּי הַמְצוּיִים בַּפְּזוּרָה.

אַתִּיךְ אֶת כֻּלָּם לְכַדּוּר מְצֻחְצָח שֶׁל בְּדֹלַח

שֶׁאֶרְאֶה בּוֹ יָרֵחַ בּוֹהֵק וְחַמָּה מְאִירָה.

אַבִּיט בַּבְּדֹלַח שָׁעָה אַחֲרֵי שָׁעָה, כְּסִיבִּילָה,

וְאֶחֱזֶה בּוֹ בְּצֵאת הַהֹוֶה וּבְבוֹא הֶעָתִיד

וּבְצַלְמֵי אֲנָשִׁים זְעִירִים רָצִים הֵנָּה וְשָׁמָּה,

נִסְעָרִים מֵרִגְשֵׁי חֲשִׁיבוּת עַצְמִית פְּעוֹטִים.

הנבדֶלת

שֶׁיַּמְשִׁיכוּ לַחְשֹׁב שֶׁאִכְפַּת לִי, אַף שֶׁאֲנִי לְעַצְמִי.

שֶׁיַּמְשִׁיכוּ לַחְשֹׁב שֶׁאֲנִי אוֹתָם אוֹהֶבֶת.

אִם הֵם גֵּאִים בָּזֹאת – מָה זֶה מַפְרִיעַ לִי,

אֲנִי, הַשְּׁלֵמָה עִם עַצְמִי כְּמוֹ פֶּרַח אוֹ אֶבֶן?

כִּי אַחַת הִיא לִי אִם הֵם יָבוֹאוּ וְאִם הֵם יֵלְכוּ –

כָּל עוֹד אֲנִי לִי, וְכָל עוֹד אֲנִי נְחוּשָׁה,  

וְכוֹחִי עוֹד עוֹמֵד לְטַפֵּס עַל גִּבְעָה בְּלֵיל קַיִץ

וְלִרְאוֹת כּוֹכָבִים רוֹחֲשִׁים עַל רֹאשָׁהּ.

צְרָכַי מְעַטִּים מִצָּרְכֵי יְמֵי נְעוּרַי,

כִּי לִבִּי הִתְעַשֵּׁר בְּקִרְבִּי בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים;

כְּבָר אֵינֶנִּי נִזְקֶקֶת לַחֲלֹק אֶת עַצְמִי עִם כֻּלָּם,

אוֹ לָצוּר הֲגִיגַי לְמִלִּים בְּעֶזְרַת לְשׁוֹנִי.

Two Songs for Solitude

The Crystal Gazer

I shall gather myself into myself again,
     I shall take my scattered selves and make them one,
I shall fuse them into a polished crystal ball
     Where I can see the moon and the flashing sun.
 
I shall sit like a sibyl, hour after hour intent,
     Watching the future come and the present go –
And the little shifting pictures of people rushing
     In tiny self-importance to and fro.


The Solitary

Let them think I love them more than I do,
     Let them think I care, though I go alone,
If it lifts their pride, what is it to me
     Who am self-complete as a flower or a stone?
 
It is one to me that they come or go
     If I have myself and the drive of my will,
And strength to climb on a summer night
     And watch the stars swarm over the hill.
 
My heart has grown rich with the passing of years,
     I have less need now than when I was young
To share myself with every comer,
     Or shape my thoughts into words with my tongue.

שירתה הלירית של שרה טיסדייל (Sara Teasdale) היתה אהודה מאוד בארצות הברית בעשורים הראשונים של המאה העשרים. היא נולדה בסנט-לואיס שמבדינת מיזורי ב-1884, וכילדה חולנית למדי אושר לה ללמוד בבית ספר רק כשהיתה בת תשע. נטייתה לחלות הוסיפה ללוות אותה כל חייה, לצד התקפים מתמידים של תשישות ושל מצבי רוח.

ספרה הראשון של טיסדייל הופיע ב-1907, ואחריו הופיעו עוד שבעה. ב-1915 דחתה את חיזוריו של המשורר וָאשֶל לינדזיי, שנשאר ידידה בנפש, ונישאה לאיש עסקים עשיר, ארנסט פילזינג'ר. יחד עברו לניו-יורק. שלוש שנים אחר כך היתה הזוכה הראשונה בפרס פוליצר לשירה, על ספרה 'שירי אהבה'. חיי הנישואין שלה לא היו מאושרים, וב-1929 התגרשה ביוזמתה. ב-29 בינואר 1933, היום שבו, בלי שום קשר, נתבקש אדולף היטלר להיות קנצלר גרמניה, התאבדה בדירתה בניו-יורק, והיא בת 48. לינדזיי התאבד שנתיים קודם לכן. בלי שום קשר, או אולי עם.

לצד התשישות ומצבי הרוח ליווה את טיסדייל בחייה, והדבר ניכר גם בשירים שתורגמו כאן, מתח בלתי פתיר בין שאיפותיה וחלומותיה לבין האפשרויות המוגבלות שהציעה החברה האמריקנית של אותם ימים לנשים. מקביל לכך, אולי, הוא גם המתח שבין נצרותה לבין כמיהתה אל תרבות יוון הקלאסית. בחדרה החזיקה העתק של פסל ונוס ממילו, ופעם הודתה שהיא סוגדת ליופייה ולשלמותה, ומעדיפה אותה על פני מרים אם ישו. כמה משיריה פונים אל אלי יוון וגיבוריה, ואף באחד השירים שכאן מדמה המשוררת את עצמה לאחת הסיבילות, כוהנות דת ביוון העתיקה שיוחס להן כושר נבואה.

כאן מתורגמים שניים משיריה, מתוך ספרה 'אפלת הירח' (Dark of the Moon) שהופיע ב-1926. הכותרת המשותפת, "שני שירים לַבדידות" (Two Songs for Solitude), מופיעה רק בחלק מהמהדורות. יש גם כמה שינויי נוסח בשירים גופם. בקריאה מרפרפת בצמד השירים עשוי לעלות "אני" חזק ויהיר, אך בקריאה שנייה יבצבצו היטב ההיסוס והשבריריות, האופייניים לטיסדייל יותר. ב'הרואה בבדולח' (The Crystal Gazer) אין הדוברת מבקשת להיות מגדת עתידות, אלא לראות, מתוך עמדה של פרישות, את העתיד בעת שהוא בא ומתרחש. ב'הנבדלת' (The Solitary) היהירות היא בעיקר מכשיר פנימי, מדומיין, להתמודדות עם הנטייה לריחוק מסְאונה של החברה. ההסתפקות העצמית, מתברר בחתימת השיר, מאפשרת גם הימנעות ממילולה של המחשבה – גזרה שלמרבה המזל טיסדייל לא גזרה על עצמה.