הדר גלרון  המופע שריקה תיאטרון קפה הקאמרי/ מארי רוזנבלום

 

 

מי מכיר את הדר גלרון?

אני לבושתי לא הכרתיה. אולי כי אני חלשה בזיכרון שמות ואולי כי היא לא נוטה לפרסם עצמה. אולי....אבל משפגשתי אותה, אהבתי את משחקה, חקרתי אודותיה וגיליתי אישה עם עולם עשיר בתחומים רבים.

מסתבר שגלרון מסתתרת מאחורי יצירות רבות בקלאסיקה הישראלית כגון:"מקווה" (בית לסין, הבימה), "הסודות" (בית לסין) , "הרמון" (רשת 13) .

לגלרון אין  ז'אנר אחד, או מדיום אחד. היא כותבת מביימת ומשחקת על הבמה ועל המסכים מזווית נשית ייחודית ואינטימית, בין אם בקומדיה בין בדרמה.

הדר גלרון נולדה באנגליה, עלתה ארצה עם משפחתה בגיל 13. בוגרת אוניברסיטת תל-אביב, החוג לתיאטרון. גלרון חיברה יצירות לתיאטרון, לקולנוע לטלוויזיה וכן טקסטים שלה הולחנו בידי זמרים מוכרים. 

ההצגה "מקווה" הייתה הצגת השנה 2005. ההצגה הועלתה בארץ ובחול ועדיין רצה בכמה מדינות אירופאיות בנוסף הועלתה בעשרות הפקות בינלאומיות. ב2012 הדר העלתה את המופע "חוזרת בתשוקה", מופע סאטירי על תולדות התשוקה מימי בראשית, מזווית של גיבורות נשיות (אסתר , חווה , רחב...) ההצגה מעלה שאלות כואבות בדרך שאי אפשר שלא לצחוק הקשורות למעמד האשה מאז ועד היום.

יצירות נוספות בקולנוע ובטלוויזיה "גאון של אבא", תכנית ילדים עם יהורם גאון. "צעירים ברוח", תכנית מגזינית לנוער בנושאים יהודיים.

בימים אלו היא מופיעה בסטנד אפ על מעמד האישה בדת – "חוזרת בתשוקה", "שריקה"- מונודרמה על השריטות העמוקות של דור שני (לשואה),    "פסטרמה", תיאטרון תנועה על פוסט-טראומה בעקבות פגיעה מינית....

גלרון העלתה מופעים של יצירותיה בצ'כיה, סלובקיה, איטליה, וארצות הברית. עתה חוזרות ההצגות שכתבה ומבצעת "חוזרת בתשוקה" ו"שריקה" לבמות בישראל, וגם הצגה חדשה- "פסטרמה".

 

אני ראיתי את המופע שלה "שריקה" , על-פי סיפור אוטוביוגרפי מאת: יעקב בוצ'ן, דור שני לניצולי שואה, אמו הייתה מזכירתו של מנגלה:

"שריקה" – היא מונודרמה שחושפת את השריטות והפצעים העמוקים והבלתי נראים של השואה.

להלן התקציר: תמי היא דור שני לניצולי אושוויץ.. היא בכלל נולדה 'בטעות'. בגיל 45 תמי מבינה שמעולם לא חוותה אהבה. הגילוי המרעיש מגיע דרך גבר זר שנכנס לחייה. תמי רוצה לחיות, רוצה לאהוב, אך האם ילדה שלא קבלה אהבה מסוגלת לאהוב כפי שהיא חולמת ?

על הבמה מעט אביזרים: קרש גיהוץ, שני כסאות לבנים, מתלה בגדים שעליו תלויה שמלה כחולה, זוג מגפונים, מברשת צביעה, פלטה, שעליה שני צבעים: שחור וצהוב, המונחת על קרש הציור, מברשת ציור שידה, קומקום ושתי כוסות.

גלרון משתמשת בעזרים אלו בצורה גאונית. היא מציירת על גופה סימנים כמו המספר שעל כף ידה, מציירת על צווארה קו שחור אשר גורם לי להכנס לאימה, מציירת על הכסא הלבן פסים שחורים המכניסה את הצופה למתח ולהרגשה כאילו הוא נמצא במחנות השמדה. לעיתים היא משחקת את אימה, ניצולת השואה  ומקפידה על מבטא זר, לעיתים היא משחקת את האשה שרוצה להיות מחוזרת ומאפשרת לקהל לחוש שישנם עוד שחקנים על הבמה.

בשעה אחת של ההצגה היא הקפיאה אותי בתחושותיי. אספתי לתוכי רצון לחבקה, להגן עליה, לשמור על צעדיה, לצעוק מתוכי על כל הזוועות שסיפרה שנעשו בעבר בגיטאות, להבין שהכול לא השתנה והרוע קיים ואף מתחזק.

וכל זאת, להזכירכם , בשעה אחת- 60 דקות!

הנה ציטוט מהבלוג-"מפרגנת":

 

בזמן כניסת הקהל היא יושבת על הבמה, שקועה בעולמה, ממלמלת לעצמה בלי להתייחס לנכנסים לאולם.

 

הגילוי המרעיש מגיע דרך גבר זר שנכנס לחייה ופותח סדק לתוך נפשה הפצועה

כדור שני, תמי חושפת בסיפורה המרגש והנוגע, את הפצעים הבלתי נראים של האסון בגדול ביותר שידעה האנושות ומציפה את העובדה שהם מחלחלים מדור לדור ומטביעים את חותמם גם על אלו שלא היו שם, אבל התמודדו יום יום עם הזיכרונות, הטראומות, הכאבים, האובדן וההישרדות.

 

עם כתיבתו הנוגעת של יעקב בוצ'ן, תפאורה מינימלית ויעילה (נעה בנדהן), בחירות מוזיקליות נכונות (גל צ'פסקי) ובימוי יצירתי ונקי (חנה וזאנה) ובעיקר בעיקר עם ביצוע מדויק ומרגש של הדר - "שריקה" היא הצגה אנושית, חשובה, על אישה שנלחמת על זכויותיה הבסיסיות ביותר – לשמוח, לחיות ולאהוב."

 

נפלא. קשה. אולי מבטיח משהו עם קרן אור, אולי.....