ראובן (יוסף) וימר
פודינג
סיפור
אלי וספי התיידדו בזכות המוזיקה.
הם נפגשו על הדשא שליד חדרו של 'משוגע למוסיקה' בשם חיים ביטוב.
בזמנו החופשי הוא ניהל בקיבוץ שפנִיה פרטית ומכר את השפנים למאכל.
בכסף שקיבל קנה תקליטים לאוסף הקיבוץ, אלפי תקליטים.
כמעט כל שבוע חיים היה עורך ערב של קונצרט תקליטים על הדשא שליד חדרו, וזה היה ממש נהדר.
אמנם כל חמש דקות הוא היה צריך להפוך את התקליט או להחליפו, כי עדיין לא היו תקליטי "לונג פליי".
הסימפוניה הרביעית של ברהמס למשל השתרעה על פני 12 תקליטים.
אבל הייתה מוסיקה, וזה מה שהיה חשוב.
מחיים ביטוב ספי למד להקשיב לגוון של הצליל. חיים היה מבלה שעות בהשחזת קוצים של צבר על נייר זכוכית כדי ליצור מחטים לפטיפון.
- מחט המתכת נותנת צליל מתכתי, ואני רוצה את הצליל החם והמקורי של הכלים, הוא אמר.
- חוץ מזה, מחט ממתכת הורסת את התקליטים, ואין לי מספיק שפנים כדי לקנות מחדש את כל התקליטים.
אלי וספי לא הפסידו אף קונצרט על הדשא של חיים.
יתרה מזאת, לקיבוץ היו כעשרה מנויים שנתיים לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית בחיפה, אבל החברים היו עייפים ותמיד נותרו שני כרטיסים פנויים בשביל אלי וספי, שהיו נוסעים יחד בטנדר של הקיבוץ לחיפה, לשמוע את הקונצרט.
פעם אחת , כשספי ביקר בחשמליה של הקיבוץ, ששם עבד ידידו,
אלי אמר לו, תוך שהוא מזיח לאחור את כובע הקסקט שלו ומגלה קרחת מדובללת:
- תראה איך היד שלי רועדת כשאני מחזיק במברג,
וגם המברג רועד, אבל ברגע שהמברג נוגע בבורג, היד נעשית יציבה כמו ברזל.
- ככה זה היה גם כשלמדתי כינור, לפני המלחמה.
אלי צלע עכשיו על שביל הבטון שבין החשמליה למזכירות הקיבוץ. גופו כחוש, פניו צנומות וחיוורות.
היה ערב חורפי, והרוח ניסרה בשדרת הברושים שמשני עברי השביל היא כמעט והעיפה את כובע הקסקט הגלותי שאלי הביא איתו מפולין.
הוא חבש אותו תמיד.
דמותו של אלי לא הייתה מרשימה, אך עיניו, שאחת מהן כחולה והשנייה סגולה, היו לשם דבר בקיבוץ.
החברים קראו לו בחיבה מקניטה 'אֶלִי-זָבֶּת טיילור'.
אלי הגיע למזכירות וקיבל מידיה של אטקה, מזכירת הקיבוץ, חבילה משווייץ. לאחר שאטקה הציצה בכתובת השולח היא אמרה:
- אם זה כסף, תזכור שהוא שייך לכל החבֵירים.
אלי קרובץ גר לבדו בפאתי המשק ליד הלולים בעמדה-לשעבר ממלחמת השחרור.
הוא הכשיר אותה למגורים, כדי שיוכל לגור שם לבדו ולא עם חבר רווק נוסף, כפי שהכתיבו הנהלים של הקיבוץ, בגלל מצוקת הדיור.
אלי הקפיד שבלוח סידור העבודה יכתבו תמיד:
אלי קרובץ, חשמליה.
אלי קרובץ, ולא לקצר לאלי ק', כמנהג הקיבוץ.
אלי היה החשמלאי של הקיבוץ. הוא היה איש מקצוע מיומן.
לספי, חברו הקרוב, הוא סיפר שהוא התמחה בחשמלאות בשנים שהיה כלוא במחנה ריכוז בפידמוּנדֶה, במפעל שבו ייצרו את טילי ה-V2.
אלו הטילים שהרסו במלחמת העולם השנייה חלק גדול של לונדון.
אבל הוא לא סיפר לספי שהוא הועסק שם בתחזוקה של מכשירי החשמל ששימשו לחקירות, לעינויים ולענישה של כלואי המחנה.
כשהמחנה שוחרר על ידי הצבא האמריקני, התברר לאלי שכל משפחתו נספתה בשואה.
חוץ מהדודה שברחה לשווייץ, לא היה לו איש בעולם.
לכל מי ששאל הוא הטעים שקרוב"ץ זה ראשי תיבות של 'קול רינה וישועה באוהלי צדיקים',
השם של המשפחה שלו, ז"ל.
אלי העפיל ארצה באנייה שקראו לה 'לא תפחידונו', שהבריטים גילו אותה בלב ים, הם עצרו אותה והגלו את נוסעיה לקפריסין.
משם הם הובאו לארץ לאחר קום המדינה.
אלי הצטרף לקיבוץ שאת חבריו הכיר מההכשרה בפולין.
הוא היה אומנם רווק ולא השתייך לשום שכבה חברתית בקיבוץ,
אבל הוא אהב את הקיבוץ וראה בו את משפחתו הגדולה.
אלי קיבל מדי פעם בפעם מדודתו שבשוויץ חבילה שבתוכה
שוקולד שוויצרי או מעדן אחר.
בחבילה היה תמיד טמון מכתב שעסק ברובו בחיי המשפחה בנאדבוּרנָה, הכפר שבו הם חיו בימים שלפני המלחמה,
שהיה קטן כל כך עד שאפילו לא הופיע על מפת פולין.
הפעם הייתה החבילה קטנה מהרגיל.
אלי אמר לאֶטקה תודה, ותחב את החבילה לחיקו.
אלי חזר לעמדה שלו, כלומר לחדרו,
הצית אש בתנור הנפט הקטן שעל הרצפה,
הדליק את המנורה שעמדה באחד החלונות, כלומר חרכי הירי.
המנורה הייתה עשויה מגולגולת שאלי הביא שנתיים לפני כן מטיול למצדה. הוא מצא אותה במדבר המלח שליד עין גדי, מוטלת באחת מנקרות הסלע שבהן שהבדואים היו קוברים את מתיהם.
בתוך הגולגולת הוא התקין במיומנות נורת חשמל, וזו האירה את העמדה באור חיוור.
אלי שמע את הרוח מנגנת בחוטי קו המתח הגבוה לאורך 'דרך הנפט' שעברה בסמוך לגדר הקיבוץ.
הוא פתח את החבילה, הפעם לא היה טמון בה מכתב.
הוא מצא בתוכה קופסת שימורים ללא תווית, עטופה בפרנקים שוויצריים שהודקו סביבה בגומייה.
הוא פתח את הקופסה בסכין קומנדו שקיבל כשי מספי ומצא בתוכה אבקה אפרפרה.
אלי הסיק, שזה פודינג שוקולד או מין מיזלי שוויצרי.
הוא ערבב את האבקה במים ובישל אותה על תנור הנפט הקטן.
לפודינג היה טעם נורא, ואלי שפך לתוכו עשר כפיות סוכר כדי שיהיה אפשר לאכול אותו.
הוא לא הבין מה דחף אותו לסיים בעקשנות את כל הפודינג הבלתי-אכיל הזה.
אולי אמו שתמיד אמרה: "לא משאירים אוכל בצלחת!"
אחרי שבועיים הגיע מכתב בגרמנית מהדודה:
אלי שלנו,
נסעתי לפולניה, ואחרי המון חיפושים מצאתי את המחנה שבו הגרמנים שרפו את אחי הנק ואת אשתו חנק'ה, ההורים שלך. אספתי קצת אפר מהמקום ושלחתי אותו בקופסה בחבילה לחוד בלי שום סימנים, כדי שלא יחרימו במכס. עכשיו אני מבקשת ממך, אלי, שתיקח את האפר ותביא אותם לקבר ישראל. בשביל זה שמתי קצת כסף בחבילה. אני כבר מאוד לא צעירה ומאוד לא בריאה ואני לא יודעת כמה זמן אחיה, אבל עכשיו אני יכולה למות בשקט.
תודה ונשיקות מדודתך האוהבת בֵּילה קרוב"ץ.
אלי חש שאש משתוללת בבטנו. הכאב היה עז כל כך עד שנפל אל מיטתו.
במשך שבוע שלם לא אכל כמעט דבר. הוא הקיא והיו לו הזיות.
אבל אלי היה חבר קיבוץ אחראי.
בחורף, הפסקות חשמל בקיבוץ היו חזיון נפרץ,
אפרוחים מתו בבית-האימון והיו הרבה נזקים.
הוא הכריח את עצמו לקום ולחזור לעבודה, אבל בטנו, כמו לא הייתה שלו.
הכאב ניסר בה. הוא הסתגר בעצמו עוד יותר ולא דיבר עם איש חוץ מאשר כשהיה צריך לענות למישהו, וגם זאת כאילו כפאו שד.
את כל זמנו הוא בילה בחשמליה.
דעתו הייתה מסוכסכת עליו.
בוקר אחד, בעבודה, הוא חטף מכת חשמל.
לתימהונו הרב הכאב התמידי שעינה אותו מאז הפודינג ההוא, פסק באחת.
למחרת חזר הכאב ואלי ניסה לבדוק אם מכת החשמל תפעל שוב, הכאב אכן פסק. אלי ידע שהוא מצא תרופה למצוקתו.
אלי בנה בחשמליה מתקן מיוחד עם נָגָּד, הוא למד לווסת את מכת החשמל כדי שהיא תעשה את פעולתה המחלימה בלי לסכן את חייו.
עם הזמן עוצמת הזרם כבר לא הספיקה והוא נאלץ להגבירו יותר ויותר.
הוא איבד את תאבונו, גופו הלך והצטמק וזרועותיו היו מנומרות בכוויות,
כך שהוא נאלץ תמיד ללכת בשרוולים ארוכים.
אלי לא סיפר אפילו לספי, מה עובר עליו.
לילה אחד, בתום קונצרט תקליטים על הדשא שאלי נעדר ממנו,
ספי הלך לברר מדוע הוא מסתגר ולמה הוא השתנה כל כך.
אלי הכניס אותו לעמדה, שפת קנקן קפה על התנור הקטן ושניהם שתקו שעה ארוכה שהופרעה רק במלמוליו של אלי:
- אחים הצילו שריפה, אש, אש מדורה, וכדומה.
ספי לא הצליח למלט מפיו מה קרה לו,
אבל אלי נראה כאילו כבשן בוער בתוכו, ופתאום אמר:
- החלטתי לשנות את חיי. אני עוזב את הקיבוץ ואתחתן בעיר, כי פה אין לי סיכוי למצוא אישה, מה אתה אומר?
ספי שתק, הוא בעצמו כבר החליט לעזוב את הקיבוץ.
אלי וספי מיעטו להתראות.
חודש לאחר מכן, בלילה חורפי וסוער, חלה שוב הפסקת החשמל המוכרת, שהייתה הפעם ארוכה מהרגיל.
הקיבוץ היה שרוי בעלטה זמן רב.
קמה מהומה.
חברים צלצלו לשאול למה לא מתקנים.
אגוזי, מזכיר הקיבוץ, נזעק לחשמליה לברר את העניין.
הוא מצא את אלי קרובץ שרוע מפוחם על הרצפה,
ראשו מתוח לאחור,
עינו הסגולה פקוחה ומביטה כלפי מעלה וגופו הכחול כבר קר.
שנים רבות תהה ספי, אם אלי ידידו גרם בעצמו לקצר ששרף אותו ושהחשיך את הקיבוץ.
בעצם, חשב, האיש הזה היה אוד בוער בפני עצמו.
