בכיוון הרוח שירים מתוך קינת הגעגועים אלפרד טניסון מאנגלית צור ארליך

שיר:

מתוך קינת הגעגועים/ אלפרד טניסון מאנגלית: צור ארליך

מִלִּים לַצַּעַר לַעֲשׂוֹת

זֶה בְּעֵינַי חֲצִי אַלִּים.

כִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמִּלִּים

חֲצִי חוֹשְׂפוֹת חֲצִי כּוֹמְסוֹת.

אַךְ יֵשׁ תּוֹעֶלֶת בַּשָּׂפָה

לְלֵב וָמוֹחַ מְרוּדִים:

קִצְבָּהּ הַמַּר וְהַמַּרְדִּים

וְהַמֵּכָנִי הוּא תְּרוּפָה.

בְּעֵשֶׂב-מֶלֶל אֶתְעַטֵּף

כִּבְבֶגֶד גַּס מִפְּנֵי קָרָה.

אַךְ מִן הַצַּעַר הַנּוֹרָא

בִּפְנִים – רַק שֶׁמֶץ יִכָּתֵב.

I sometimes hold it half a sin

To put in words the grief I feel;

For words, like Nature, half reveal

And half conceal the Soul within.

But, for the unquiet heart and brain,

A use in measured language lies;

The sad mechanic exercise,

Like dull narcotics, numbing pain.

In words, like weeds, I'll wrap me o'er,

Like coarsest clothes against the cold:

But that large grief which these enfold

Is given in outline and no more.

יוֹם שִׂמְחָתִי, אֲשֶׁר זָכוּר

כָּרֶגַע כְּמֻשְׁלָם וָזַךְ –

הֲעוֹד בִּנְבִיעָתוֹ נִמְסַךְ

בּוֹ כֶּתֶם צֵל לֵילִי עָכוּר?

בְּזִכְרוֹנִי הוּא יוֹם שֶׁל זִיו

שֶׁלֹּא חַוָּה וְלֹא אָדָם

חָווּ כָּמוֹהוּ בְּעוֹדָם

בְּגַן הָעֵדֶן הַמַּזְהִיב.

הַאִם רַק דֶּרֶךְ אֵד אֵידִי

חֶדְוַת הָאָז נִרְאֵית גְּדוֹלָה?

רַק עֲלִיבוּת הוֹוֶה שְׁפָלָה

אֶת רֹשֶׁם הֶעָבָר תַּגְדִּיל?

אוֹ שֶׁסְּבִיבוֹ הִלַּת תָּמִיד

מִפְּנֵי שֶׁהַמֶּרְחָק כֹּה רַב,

וְהוּא מֻשְׁלָם כְּמוֹ כָּל כּוֹכָב

שֶׁרִחוּקוֹ מַסְוֶה כְּתָמִים?

And was the day of my delight
As pure and perfect as I say?
The very source and fount of Day
Is dash’d with wandering isles of night.

If all was good and fair we met,
This earth had been the Paradise
It never look’d to human eyes
Since our first Sun arose and set.

And is it that the haze of grief
Makes former gladness loom so great?
The lowness of the present state,
That sets the past in this relief?

Or that the past will always win
A glory from its being far;
And orb into the perfect star
We saw not, when we moved therein?

27.

אֵין בִּי קִנְאָה, בְּשׁוּם מַצָּב,

בְּעוֹף פָּרוּשׁ יְלִיד הַכְּלוּב

שֶׁאֵין בְּזִכְרוֹנוֹ לֹא כְּלוּם

מִיַּעַר קַיִץ וְעֵצָיו;

אֵין בִּי קִנְאָה בַּבְּהֵמָה

הַחָפְשִׁיָּה בִּשְׂדֵה הַזְּמַן,

פְּטוּרָה מֵעוֹל מַצְפּוּן נַקְמָן

וּמֵחוֹבַת רִגְשֵׁי אַשְׁמָה;

גַּם לֹא בְּמִי שֶׁמִּתְבָּרֵךְ

שֶׁלְּבָבוֹ חַף מִשְּׁבוּעָה;

שֶׁבְּשַׁלְוָה-פְּרִי-הַלְוָאָה

בִּנְאוֹת עַצֶּלֶת מִשְׂתָרֵךְ.

כִּי בַּהֲלוֹם בִּי הֶחָלָל

אֲנִי זוֹכֵר בְּלֵב שָׁקוּל:

מוּטָב לִהְיוֹת אוֹהֵב שַׁכּוּל

מִלֹּא לִהְיוֹת אוֹהֵב בִכְלָל.

I envy not in any moods
The captive void of noble rage,
The linnet born within the cage,
That never knew the summer woods:

I envy not the beast that takes
His license in the field of time,
Unfettered by the sense of crime,
To whom a conscience never wakes;

Nor, what may count itself as blest,
The heart that never plighted troth
But stagnates in the weeds of sloth;
Nor any want-begotten rest.

I hold it true, whate’er befall;
I feel it, when I sorrow most;
’Tis better to have loved and lost
Than never to have loved at all.

בִּדְעֹךְ אוֹרִי – הֱיֵה אִתִּי.

בִּסְמֹר דָּמִי בְּלֵב דַּוָּי,

בְּהִתְעַקְצֵץ קְצוֹת עֲצַבַּי,

כְּשֶׁגַּלְגָּלִי יָסֹב אִטִּי.

הֱיֵה אִתִּי בְּהִתְיָאֵשׁ

חוּשַׁי בִּכְאֵב. בַּהֲפֹךְ הַזְּמַן

פִּתְאוֹם לִמְטֹרָף פַּזְרָן

וְהַחַיִּים – לְאֵשֶׁת אֵשׁ.

הֱיֵה אִתִּי כְּשֶׁיִּכָּזְבוּ

אֱמוּנוֹתַי: כְּשֶׁאֲנָשִׁים

רַק מְבַיְּצִים וְרוֹחֲשִׁים,

עוֹקְצִים וּמִתְפַּגְּרִים – כַּזְּבוּב.

הֱיֵה אִתִּי בְּהִתְאַבְּכִי

עַל גְּבוּל מַסַּת חַיֵּי אָדָם,

סַף אַפְלוּלִי אֲשֶׁר נֶחֱתַם

בְּשַׁחֲרוֹ שֶׁל יוֹם נִצְחִי.

Be near me when my light is low,
When the blood creeps, and the nerves prick
And tingle; and the heart is sick,
And all the wheels of Being slow.

Be near me when the sensuous frame
Is racked with pangs that conquer trust;
And Time, a maniac scattering dust,
And life, a Fury slinging flame.

Be near me when my faith is dry,
And men the flies of latter spring,
That lay their eggs, and sting and sing
And weave their petty cells and die.

Be near me when I fade away,
To point the term of human strife,
And on the low dark verge of life
The twilight of eternal day.

הוֹ, בְּטוּחָנוּ שֶׁהַטּוֹב

הוּא אֵיכְשֶׁהוּ הַמַּטָּרָה

שֶׁל הַכּוֹאֵב וְשֶׁל הָרַע,

וְעוֹד תַּגִּיעַ שְׁעָתוֹ;

שֶׁעוֹד יַגִּיעַ יוֹם אֵידָם

שֶׁל הַסָּפֵק וְהַזָּדוֹן,

שֶׁל הַמָּגוֹר וְהַמָּדוֹן

וְשֶׁל אֵימַת כִּתְמֵי הַדָּם;

שֶׁלֹּא לָרִיק אוֹ כְּעָלֶה

חַיֵּי אָדָם תְּלוּיִים לְמוּל

הַתֹּהוּ, כִּי יָבוֹא הַגְּמוּל

כְּשֶׁמְּלֶאכֶת אֱלֹהִים תִּכְלֶה.

שֶׁשּׁוּם תּוֹלָע לֹא מֵת לַבְּלִי;

שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא נִמְשָׁךְ שׁוּם עָשׁ

לְתוֹךְ שׁוּם אֵשׁ, וְלֹא שֻׁמַּשׁ

גּוֹרָל שֶׁל שׁוּם בְּרִיָּה כִּכְלִי.

בָּזֹאת אֶבְטַח; אַךְ לֹא אֵדַע.

כִּי מָה אֲנִי? תִּינוֹק נֵעוֹר

בַּלַּיְלָה, הַבּוֹכֶה לָאוֹר,

וּבְכִי – שְׂפָתוֹ הַיְּחִידָה.

Oh yet we trust that somehow good

Will be the final goal of ill,

To pangs of nature, sins of will,

Defects of doubt, and taints of blood;

That nothing walks with aimless feet;

That not one life shall be destroy'd,

Or cast as rubbish to the void,

When God hath made the pile complete;

That not a worm is cloven in vain;

That not a moth with vain desire

Is shrivell'd in a fruitless fire,

Or but subserves another's gain.

Behold, we know not anything;

I can but trust that good shall fall

At last--far off--at last, to all,

And every winter change to spring.

So runs my dream: but what am I?

An infant crying in the night:

An infant crying for the light:

And with no language but a cry.

ההקדמה שפורסמה לצד שירים 27 ו-50 בקיץ תשס"ז:

אלפרד לורד טניסון (1892-1809) הוא מהבולטים שבמשוררי אנגליה באמצע המאה הי"ט והפופולרי שבהם, לפחות בימי חייו. כפי שנראה מיד, באותם הימים היתרגמה הפופולריות הזו למעמד רשמי שמשכורת בצידו. במהלך 17 שנה כתב את מחזור השירים הארוך שלו In Memoriam A.H.H (לזכר א' ה' ה'), ושנות ההתחלה והסיום של חיבור יצירה זו, 1833 ו-1850, הן ציוני דרך מכריעים בחייו.

תחילתה של הכתיבה ב-1833, באביב ימיו של טניסון. בשנה זו נפטר בפתאומיות רעו הקרוב והנערץ ארתור הנרי האלאם (הלא הוא אותו A.H.H.), ועולמו של המשורר הצעיר חרב עליו. טניסון הכיר את האלאם במסגרת אגודת-חשאים בימי לימודיהם בטריניטי קולג' בקמברידג', וידידותם אף הובילה את האלאם להתארס עם אמילי, אחותו של אלפרד טניסון. אכול צער החל טניסון בכתיבתה של קינת הגעגועים שלו – שירים ליריים שבהם הוא מתנה באוזני רעהו המת את אבלו ואת בדידותו, ועורך את חשבון עולמו בכלל. הוא כתב 133 שירים אלו לסירוגין במשך תקופה ארוכה, והקורא אותם כסדרם עוקב אחר תהליך ההשלמה האיטי שעבר הרע השַכול.

וכך אנו מגיעים ל-1850. בשנה זו הופיעה היצירה בדפוס, הפליאה את כל רואיה, וקרנו של טניסון עלתה באחת. הוא כבר היה אז אמנם משורר אהוד מאוד על הציבור הרחב, אך הביקורת הסתייגה עד אז מעודף הסנטימנטליות שלו. היצירה החדשה זוהתה מיד כיצירת מופת, גם בעיני המבינים, ומעתה הוכר טניסון כמשורר בכיר. רצה המקרה ובאותה שנה נפטר ויליאם וורדסוורת, בעל התואר משורר החצר (או המשורר הלאומי; poet laureate באנגלית) הרשמי של אנגליה. זהו מינוי-לכל-החיים, ועתה זכה בו טניסון. כך ניתן תוקף סמלי לחילופי הדורות בשירה האנגלית: הרומנטיקן הבכיר וורדסורת פינה את מקומו לבולט שבמשוררים הוויקטוריאניים, טניסון. רק אז, כשמשרה מכניסה מאוד בידו, וכששומה עליו ללוות תמורת זאת בשירי הלל את חיי חצרה של המלכה ויקטוריה, הרשה טניסון לעצמו לשאת לאשה את אהובתו מזה 14 שנה – עוד אחד מאירועיה המשמחים של 1850 בחייו של טניסון. בנם הבכור של בני הזוג נקרא האלאם, על שם אותו חבר שנפטר.

כאן תורגמו שניים משירי היצירה – מהבולטים שבהם. האחד, שמספרו 27, מוכר לבניה של התרבות האנגלית בשל המסקנה המנוסחת במפורש בסופו, לאחר שבשלושת בתיו הקודמים נוסחה בדרכי משל. מוטב לאבד נפש אהובה, אומר המשורר, מלהיות אדם שמעולם לא אהב. השיר השני שנבחר, שיר מספר 50, בולט בקסמו הלירי ובקדרותו הכנה, ולוכד את הלב כבר בקריאה ראשונה. בשיר זה מבקש המשורר מחברו המת לעמוד לצידו כשיתקרב מותו שלו.

כל בתיה הרבים של היצירה כתובים במתכונת צורנית אחידה: ארבעה צמדי-הברות (יאמבים) בשורה, ארבע שורות בבית, וחריזה חובקת. הדבר מסגל ליצירה ארשת של איפוק, איפוק שהוא כוח, ותחושה של מעגליות. התרגום המוצע כאן – שכלל וכלל אינו התרגום הראשון משירת טניסון לעברית – מכבד את הכרעתו המוסיקלית של המשורר, ושומר על משקל וחריזה זהים לאלו שלו. לפיכך, ובשל אופייה של השפה העברית שמילותיה מרובות-הברות, תוכנו תמציתי מעט יותר מזה שבמקור.

צ"א