מאמר:

עצים קדושים ועצים מבורכים /   אמוץ דפני

 

יש להבדיל בין "עץ קדוש" ל"עץ מקודש" או "מבורך", שלושה מונחים שיש ביניהם הבדל מהותי.  "עץ קדוש"  הוא עץ שכל בני מינו, מקודשים דתית על ידי בני דת מסוימת מסיבות שונות. מפורסם ביותר הוא הפיקוס הקדוש (Ficus religiosa) שתחתיו זכה בודהא להארה ומאז כל הפרטים הנמנים על מין זה מקודשים על ידי הבודהיסטים ויורשיהם באשר הם שם. עצי פיקוס קדוש הם מרכזי פולחן וסביבם נבנו מקדשים או שהם ניטעו באתרי פולחן בהודו ובסרי-לנקה, למשל קשה למצוא עץ פיקוס עבות ומכובד ללא סימני פולחן. ברחבי המזרח התיכון ובקרב הדתות המונותיאיסטיות אין אף מין בוטני הזוכה למעמד של קדושה באופן גורף. עם זאת מכובדים במיוחד מיני האלון. בארץ זוכה השיזף המצוי למעמד מיוחד עקב אזכורו בקוראן.

 כל העצים הנערצים בארץ קשורים לאירועים מסוימים ללא תלות במינם הבוטני, ולכן ראויים להיקרא בשם עצים "מקודשים" ולא בשם הגורף והמחייב "עצים קדושים". המוסלמים בארץ מתייחסים אל עצים מסוימים כאל "עצים מקודשים", בעוד אנשי הדת הדרוזים מקפידים לכנותם בשם "עצים מבורכים"  ומציינים  שקדושה עשויה להתייחס רק לבני אדם יחידי סגולה שהעץ עשוי לקבל את ברכתם. היטיב  לנסח זאת השיח' הדרוזי קאסם בדר, הממונה על האתר הקדוש של נבי סבלאן בחֻ'רְפֵיש: "קדושה לא הולכת בלי ברכה והברכה היא מהנביא". ומוסיף שיח' חֻסֵין שאהין, איש דת בכיר מבית ג'ן: "העץ מבורך והאיש קדוש, העץ שייך לבני האדם וקדושים הם רק האל והנביאים.  העצים המבורכים הם אנדרטה לאנשים מיוחדים בהיסטוריה של הדת הדרוזית. לפי הדת אין ציון ואין מנחה על הקברים. עבור אנשים מיוחדים העצים המבורכים הם הזכר היחיד לפועלם".

 

עמדת אנשי הדת

 

פולחן העצים נפוץ ביותר בארץ כאחד הגילויים של דת עממית המשולבת במסורות עתיקות יומין. בניגוד לגילויי הערצה נפוצים אלו, יוצאים אנשי הדת, הן המוסלמים והן הדרוזים, חוצץ כנגד כל גילוי של עבודת עצים. כדי להדגים זאת ליקטנו את העמדות הבאות המייצגות בדרך כלל את הממסד הדתי: "אצלנו בדת לא מקדשים לא אנשים ולא עצים רק את האלוהים" (כרמל נעמה, עראבה).  "האדם לא צריך קשר בלתי אמצעי עם האלוהים כמו עץ קדוש, וַלִי או איש אחר...", "לא ייתכן שעץ יהיה מקודש, אין דבר כזה באסלאם" (שיח' אבו תופיק, עין מָאהֶל שליד נצרת), "צריך להאמין באלוהים לא בעץ, זה נגד חוקי הדת" (עבדאללה חסין, ערב אל עראמשה). מוסיף איש דת דרוזי: "העץ מבורך כי הנביא (אליהו) ישב שם, העץ הוא סמל לנביא ולא חפץ (קדוש) בפני עצמו" (שיח' עקאב עמאשה, מסעדה).

לעומתם, יש מי שגורס "עץ קדוש הוא בסדר חשיבות כמו מסגד או קבר קדוש, אדם דתי בוחר לאן הוא הולך בזמן התרת הנדר, יש כאלו שיש להם יותר יראה למסגד מאשר לעץ" (עפאף אלאסדי, דיר אל אסד), ללמדנו שהאמונה העממית חזקה מכל ממסד דתי. כאשר שאלנו מדוע תולים בדים על עצים נענינו: "מי שרוצה לבקש משהו מאלוהים, תולה בד על העץ, העץ מקרב אותו אל אלוהים" (טאהא עבדאללה, שיבלי).  אחרים לעומת זאת מודעים לכך שפולחן העצים הוא לא ראוי: "אנשים מתפללים לעץ מזמן הרומאים וזה נשאר בתוך הבן-אדם. אני מאמינה רק באלוהים אחד" (רוקיה מגיס, ג'רדיח). "אם אדם מתפלל לעץ הוא ג'אהל  (כופר); צריך להתפלל רק לאלוהים כי העץ לא חי תמיד ואלוהים נצחי לתמיד" (זאכי אבו בלאל , תרשיחא). בעדה הדרוזית בולט במיוחד ההבדל  בין אנשי הדת לבין האמונה העממית. נראה כי זו תוצאה מהפער בין המאמינים האדוקים לבין החילונים  אצל הדרוזים, התפתחו מנהגים ומסורות עממיים שאינם מקובלים על אנשי הדת אך נפוצים ביותר בכפרים.

 

הסיפור אודות האיש הטוב והאיש הרע

 

על התנגדות אנשי הדת הדרוזיים לפולחן העצים לכשעצמו יעיד הסיפור הבא: "פעם רצה איש מאמין וטוב לכרות עץ מבורך ואז הופיע ליד העץ איש רע המייצג את השטן. ניסה שליח השטן לשכנע את האיש הטוב שלא יכרות את העץ, משום שהאלים שוכנים בו. אמר האיש הטוב "אני מאמין רק באל שבשמיים  ואני כורת את העץ למען האל, כן אז אנשים יפסיקו לבוא ולהתפלל אל העץ". ניצתה מריבה בין שני האנשים ובמהלך ההתכתשות ניצח האיש הטוב שהלם באיש הרע.  ואז הציע המפסיד פשרה. "בכל  יום תקבל ממני דינר בתמורה שלא תכרות את העץ", הסכים האיש הטוב לעסקה ולמחרת  בבוקר מצא דינר זהב מתחת לכרית ושמח על כך מאוד. ביום השני לא מצא דינר וכך ביום  השלישי. חזר האיש הטוב אל העץ במטרה לכרות אותו בכל מחיר ומצא שם את האיש הרע. האיש הטוב הודיע לו שבכוונתו לכרות את העץ ושוב פרצה ביניהם מריבה עזה, אך הפעם ניצח האיש הרע את האיש הטוב. ביקש האיש הטוב לדעת מדוע הפסיד.  הסביר לו האיש הרע: "בפעם הראשונה  באת למטרה אלוהית, המראה את האמונה באל ואז ניצחת. בפעם השנייה באת בשביל הכסף ולכן  הפסדת" (מפי שיח' שאהין חסין, ח'רפיש). סיפור זה מופיע בגרסאות שונות גם אצל המוסלמים, ובמיוחד אצל הבדואים. בגרסאות אלו לפעמים מייצג  השטן בכבודו ובעצמו את כוחות הרוע.

 

לידתו של עץ מבורך

 

בנחל אלון בכרמל ישנו עץ אלון מצוי גדול ויפה שאינו יוצא דופן במיוחד ועד לא מזמן לא נודע שמעו ברחבי האזור. האתר בו גדל העץ נמצא במחלוקת רבת שנים אודות החזקה על השטח, בין רשות הטבע והגנים לבין הדרוזים מהכפר דאלית אל כרמל. ביום הכיפורים תשס"ג (2002), החליטו כמה מתושבי הכפר לעשות מעשה: בהתארגנות צבאית ממש, נכבשה דרך בוואדי, העץ הוכרז כקדוש ולידו נבנה מבנה דתי "ח'לוה", המשמש להתכנסויות דתיות. על העץ נתלו דגלי העדה, מנורות, תמונות של מנהיגים דתיים ובדים עבור מילוי בקשות אישיות. על השתלשלות האירועים מעיד מצטפא חלאווה שומר המקום: "בבית משפחת נצר אלדין בדאלית אל כרמל נמצא בספר עתיק פתק בן 180 שנה שכתבה סת ח'דרה (הגברת הירוקה). היא גרה במקום (עין אלון) בזמן אבראהים פשה. היא הייתה צדיקה ומפורסמת בכך שכל מה שזרעה יצא ירוק יותר וגדול יותר. הייתה ברכה בכל מה שזרעה ולכן קראו לה "חד'רה" (הירוקה). אחרי שמצאו את הפתק החליטו להקים ח'לוה על שמה ומאז הוכרז המקום כקדוש. במקום נערך טקס דתי שהכשיר את העץ למעמדו החדש "כעץ מבורך" ומאז מתייחסים אליו האנשים כאילו היה כזה מאז ומעולם.

בכניסה לקיבוץ בית העמק, מטרים ספורים מהשער החשמלי דהיום, מצוי קברו של שיח' כֻּוֶיכָּת  הוא אבו  מחמד אל –  כֻּוֶיכָּנִי), אחד ממפיצי הדת הדרוזיים. כיום (2010) הקבר שמור ומטופח, מכוסה בדים ושטיחים ומשמש מרכז פעיל לעליה לרגל כולל תפילות תחנונים, נדרים והשבעות. ליד הקבר מצוי עץ זית כבן שש-שבע שנים עטור בדים, ה"מכהן בקודש" בדיוק כאותם עצים אדירים ורבי עלילה עליהם סיפרנו לעיל.