מאמר:
על ספר השירה תחתית כפולה/ יוכבד בן דור
חנה קב רוט
יונה שחורה, הוצאה לאור, 2023
... " היום אני חושבת:
כמה בושה ודאגה הסבו לנו כתמים...
ולא ידענו כי הכתמים הבלתי נראים
הם הקשים באמת". (שם, עמוד 16)
המשוררת חנה קב רוט כותבת בפשטות עמוקה כל מה שנובע ממסתרים, אינה שואלת דבר
רק על החסד שהיא יכולה לעשות... רק על היין כדם והדבש כזהב.
שירים ליריים, שמזכירים את שיריה של רחל המשוררת , שירים זורמים גם אם הכול עומד נטוע
..."העבר עבר העתיד עלום"...( שם עמוד 15). הסדק בשירים הוא כתם שהוא זהב בתנ"ך ולכן
מופיע תמיד האור. "נתיבי אור של טילים" (שם עמוד 21) הופכים ל"מלחמות בין בעלי חיים הרבה
יותר נקיות. לא חסרות פשר." ( שם, עמוד 21).
המשוררת במרפסת מבלה את רוב זמנה, וכך מצליחה להגביה את המעלות, להבהיר
את המציאות, כשהשמש מתפתלת ומנצנצת מעליה לראות ש"ההווה נקודת מעבר"..." מפנה מקום
לחמלה"...( שם, עמוד 15, 23).
זוהי מעין מנוחה המאפשרת הקשבה לכל מה שהומה סביבה, ויוצרת קסם באמצעות השיר, גם אם
הדבר אינו אפשרי. מה שנרמז, נאמר בנונשלנטיות, בדרך אגב, בעדינות, והאור העולה בשירים קורע
את השמיים לשניים, ואז נשמעת שאגה שמגיעה אחרי האור תמיד. כקוראת אני מריחה ריחות,
שקשה לי לתאר. בושם נושב מעליי, ומעיר בי געגועים למשהו שאני לא יודעת מהו. מעין רעב
לתיקון, ..." וחשבתי לעצמי: האין אנו עושים כך גם בבעיות שמטרידות אותנו, משליכים
מעבר למרפסת ומנסים לשכוח?"...( שם, עמוד 24).
..." וכמה תמהנו על נוסעי הטיטניק רוקדים למוות, רוקדים לתהום."...( שם, עמוד 28).
..."מצליחים לעשות מה שאויבים מחוץ נכשלו בו"...( שם, עמוד 28).
לכל עמוד בספר השירים יש שיר משלו, ובסיום הקריאה השירה נמשכת שעה ארוכה,
בהמיה רכה, בשריקות מסולסלות של ציפורים מנתרות, או מים שמדלגים ורוקדים במורד ההר.
" יונק הדבש יפה נוצה תר אחר צוף בפרחי המרפסת פורח בבהלה כשאני נכנסת.
ואני חושבת: לו רק הבין עברית, לו ידעתי שפת ציפורים, היינו בוודאי מסתדרים
ומה גם בני אדם"...( שם, עמוד 29).
שיר קסום, שנשמעת ממנו אנקה רועדת ארוכה, שנמתחת ומתעקלת לכל כיוון.
משל המילים הופכות לפלסטלינה של כל הגוף שנפערת בו תהום דרך התבוננות
ושמחה ותקווה. שיר המביא את הקורא בו לידי דמעות—אני לא יודעת מדוע.
המשוררת פוקחת עין אל העולם ויודעת שהעמדת פנים היא תכונה חסרה כנות ואי- נחת,
שהכרחיים לכתיבת שיר אמתי. ונראה שהיא כותבת רק כשכל האחרים דוממים
לחלוטין. כמו שחקן תיאטרון ניצב מול תפקידו רק כשהוא לא יכול לשמוע דבר,
הוא נושם שלוש או ארבע נשימות וצולל עמוק לדמות ככל יכולתו.
זה המשחק של בני האדם..." אנחנו, הסתגלנים שעל פני הפלנטה, נאכל הכול
אפילו איש את בשר רעהו..." ( שם, עמוד 32) .
בשיר "גבול המילה" חושפת המשוררת בדרך מיוחדת לה את האמת של השיר,
(אחד השירים הטובים בספר) ..." לפעמים מילים מקיפות את מה שלא ניתן לתיאור,
כמו כעך שמתווה את גבולות הריק שבתוכו... "לכן די לי בכך שהמילים יסמנו את האזור
השתוק: עד כאן המילה יכולה ומכאן-- גבולה."... ( שם, עמוד 36).
שירים העוסקים בדמויות תנכיות פוערים את הלב לנוכח האהבה העמוקה המבוטאת
בתוכם. אני בוחרת בשיר אחד בשם: "עומדת בצל", יוכבד אמו של משה, ..."ולנו הותיר
התנ"ך כמעט רק את שמה"...( שם, עמוד 45). שיר חודר כליות ולב שמעלה אי צדק משווע
שבוער בכל פינות גוף הקורא ובגוף המשוררת. יוכבד אם ענקית נותרת על אם הדרך, לבד
היא הולכת, לבד היא בדממה אחרי שעפה לכל רוח.
השיר בעמוד 79: "מסיכות" חותם את כברת הדרך שעשו שירי הספר בשאלה נוקבת:
"ומה יתגלה מאחוריהן?"..(שם, עמוד 79).
"תחתית כפולה" של המשוררת חנה קב רוט הוא ספר בו חווית היש ארוכה ומופלאה בשירים
הפשוטים בעומק של מעוף הרגע.
