צילום: הרצל חקק 

מופע 'חיבת הפיוט' כעוצמה של מוסיקה יהודית/הרצל ובלפור חקק

 

 

האנרגיה של המוסיקה היהודית פורצת לחיינו בכל פעם מחדש, ככוח מחבר ומלכד של עמנו לקהילותיו. המפיק המוסיקלי יעקב פישר יוזם  בשנה האחרונה אירועים המציגים את המניפה הרחבה של פיוטים יהודיים של קהילות ישראל השונות. השבוע התקיים אירוע ב'מרכז מורשת מנחם בגין' בירושלים. אנסמבּל "חיבּה" הופיע בהרכבו בניהול הפייטן אלעד גבאי, ונלווה להם הפעם כוכב עולה בחזנות ובפיוט: דניאל סעדון, שמזכיר את הפריצה של ג'ו עמר לחיינו בשנות החמישים של המאה הקודמת.

 המופע הוא חלק מהסדרה מוזיקה יהודית-מהקלאסי ועד הכלייזמר.

בהפקת "העולם המרהיב של המוזיקה היהודית"

הקסם של הפיוטים

 

העולם הקסום של הפיוט מרגש ונוגע בנפש. לא פלא שציבור גדול שבוי בקסמו. הפיוטים הפעם מבטאים בעיקר את המורשת של קהילות המזרח, אך הקהל היה מגוון, וניכר שהמוסיקה הטובה והמרגשת נוגעת בכולם. הקהל המגיע לאירוע פיוטים יודע כי הפיוטים ממלאים את חיינו לאורך השנה בחגי ישראל, אך גם בחיי האדם (לידה, בר מצווה, נישואין ועוד). הפיוט כובש בשנים האחרונות גם את עולם הבמה: זמרים מוסיפים לרפרטואר שלם פיוטים ידועים, והקהל יוצא מגדרו ומתלהב.

מרכז "חיבה" בירושלים הוציא לאור בשנה האחרונה את הקובץ "חיבת הפיוט" מאת אליהו גבאי, והוא משמש אבן יסוד בהרחבת המודעות לעולם הפיוט. (אליהו גבאי ערך את הקובץ, הביאורים מאת הרצל ובלפור חקק). אליהו גבאי (בעבר חבר כנסת) נכח במקום, ובשיחה אִתו אמר שזו שליחות עבורו להפיץ את תרבות הפיוטים.

 

המפיק  יעקב פישר הציג בדברי הפתיחה שלו את החשיבות של המוסיקה היהודית, ואת היותה חלק מן התרבות היהודית. הפיוטים ממלאים את חיינו בין קודש לחול, וחיינו מלאים שירה.

גם מנהל הלהקה אלעד גבאי שָזר דברי הסבר בין פיוט למשנהו, וזו הייתה מסכת של אהבה לפיוט העברי לדורותיו.

נשָׂא דברים בשם עיריית ירושלים אריה קינג, סגן ראש העיר. הוא הגיע משירות המילואים, ונאם כשהוא במדי צבא. כך חשנו עד כמה ימים הרֵי גורל הם הימים האלה. הוא אמר שזה החוזק שלנו שאנו מקיימים אירועי תרבות גם בתוך ימי המלחמה. אנו בימים של צמיחה מתוך שבר.

 

 

 

הפיוטים העבריים הם תרבותנו

 

חובה לומר בפתח דברינו שהפיוטים לאורך הדורות הושרו בעברית, וגם התפילות נהֱגו בעברית.  הפיוטים והתפילות היו פרוכֶת המגן הרוחנית, הם שמרו על שׂפתנו הלאומית, שלא תֹאבד. התרבּוּת העברית הייתה המעטֶפת החמה, שעטפה את העם כולו בגלויותיו ועשְׂתה אותו לעם אחד. העם שמר על אחדותו, על המכנה המשותף הלאומי והרוחני בזכוּת המילים. הפיוטים הסוחפים היו גשֶר הזהב, שבאמצעותו הגיע העם אל לב התפילות.

גם היום, כשהעולם הפך לכפר גלובּלי, הפיוטים שומרים על ייחודנו ועל שמירת תרבותנו העברית בתוך יָם של שפות זרות, ואיוּם מתמיד של עברית מאונגלֶזֶת. אל נשכּח: התרבות העברית היא קטנה וייחודית והיא נאבקת על מקומה בתוך 'כפר גלובלי'- כדוד מול גוליית. יצאנו זה עתה מחג החנוכה, שזה היה המסר שלו: מאבק על שמירת ייחודנו וזהותנו.

ראינו את הקהל שצפה באירוע ושר בהתרגשות את הפיוטים.

ייאמרו הדברים לעֵדה ולעֵדות: הפיוטים הם אבן שואֶבת, הפיוטים סוחפים אחריהם המוני בית ישראל – וכאן מדובּר בכל שכבות האוכלוסייה: מגזרי החרדים והדתיים לאומיים – ולהם נוספות משפחות מסורתיות וחילוניות. הפיוטים מעניקים אושר ועושֶר לחייהם.

הפיוט הפותח היה "שפל רוח, שפל ברך וקומה" מאת ר' שלמה אבן גבירול:

שְׁפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה / אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה

 

לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי / כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָּאֲדָמָה

 

מְלֹא עוֹלָם אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלוֹ / הֲכָמוֹנִי יְהַלֶּלְךָ וּבַמָּה

 

הֲדָרָךְ לֹא יְכִילוּן מַלְאֲכֵי רוּם / וְעַל אַחַת אֲנִי כַּמָּה וְכַמָּה

 

הֱטִיבוֹתָ וְהִגְדַּלְתָּ חֲסָדִים / לְךָ תִּיטַב לְהוֹדוֹת הַנְּשָׁמָה.

 

לכאורה, פיוט דתי. אך הפיוט נגע בנפשו של הקהל, וכולם שרו אותו נרגשים.

 

הפיוט מבטא סערת נפש

 

יש פיוטים ששובים את הלב מיד: אתה חש, עד כמה היטיב הכותב להבין לסעֲרת נפשו של המאמין,  ולא פלא שהוא גם נוגע בנפש הציבור. יש במילים של הפיוט גם קדושה וגם נגיעה בחייו של האדם. אנו אומרים זאת כצופים במופע הזה, וגם כמי שכתבו את הביאורים של קובץ הפיוטים "חיבת הפיוט".

 

שואֵף כמו עֶבֶד ישְׁאף ליד רבּוֹ

חסדְך פרוֹשׂ עָליו וּקְרע שְׁטַר חוֹבוֹ.

לולֵא אֲמירתְך שוּבוּ ואשוּבה,

היה כרַב חובֵל נכנָע במצָבו.

מנעוּל תשוּבתך תִּפתח לעֶבֶד גם

טֶרֶם להתפַּלל לְךָ יערוֹך ניבוֹ".

 

יש קֶסם מהפנט בַּמילים האלה: הפייטן בחר בדימוי של קריעת שטר החוב, כדי לתאר את האפשרות, שבה יש סיכוי למחול לאדם על דרכו הקודמת. בהמשך הוא מצפה לקברניט שידאג לו. בורא עולם הריהו כרב חובל בלב הסערה, ורק ההבטחה של האל 'שוּבו ואשוּבה' מאפשֶרת למאמיניו שבוּרי הלב להיחלץ מן הסערה ומן הסכנה.

 

לבמה הוזמן כישרון עולה: דניאל בן סעדון, חזן יוצא תוניס. הוא שר את הפיוט "אלוהי אבי שַׂמַח לבבי", וכל המושבים נעו בהתרגשות:

אֵל מְאֹד נַעֲלָה אֲקַדֵּם פָּנָיו/ בְּשִׁירָה וּתְהִלָּה אָבֹא לִמְעֹנָיו

כִּימֵי מֹשֶה וְאַהֲרֹן יוֹבִילֵנִי לְמִשְכְּנוֹתָיו

לוּ שַׁוְעָתִי תַּעַל וְיִשְׁמַע קוֹלִי/ וְיִסְלַח לִי מַעַל וְיַעֲזוֹר לִי

יַאֲזֵן לְאִמְרֵי פִי/ וְאַל יֵפֶן לְמַעֲלָלִי

יָהּ הָרֵם לְחָתָן וְכַלָּתוֹ/ בִּזְכוּת אָב הָאֵיתָן וְצִדְקָתוֹ

וְתִמְלֹךְ הַמַּלְכָּה רָחֵל/ כִּשְׁלֹמֹה בְּמַלְכוּתוֹ

 

דניאל סעדון שר גם מפיוטיו של ר' ישראל נג'ארה, אחד מגדולי הפייטנים. רבים מאיתנו שרים את פיוטיו בתחומי חיינו השונים. בימים אלה, עלינו להזכיר שהוא חי בעיר עזה, כאשר הייתה בה קהילה יהודית משגשגת. פיוטיו מושרים למעלה מארבע מאות שנה, מאז פריחת הקבלה בצפת. תורת הסוד נפוצה אז בקהילות יהודיות רבות, והנסתר הגיע גם לעולם הפיוט. השיר "יה ריבון עלם ועלמיא" מושר היום בכל בתי הכנסת של כל הקהילות:

 

יָהּ רִבּון עָלַם וְעָלְמַיָּא.

אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא.

עובַד גְּבוּרְתֵּךְ וְתִמְהַיָּא.

שְׁפַר קָדָמָךְ לְהַחֲוַיָּא:

יָהּ רִבּון עָלַם וְעָלְמַיָּא.

אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא.

שְׁבָחִין אֲסַדֵּר צַפְרָא וְרַמְשָׁא.

לָךְ אֱלָהָא קַדִּישָׁא דִי בְרָא כָּל נַפְשָׁא.

עִירִין קַדִּישִׁין וּבְנֵי אֱנָשָׁא.

חֵיוַת בְּרָא וְעופֵי שְׁמַיָּא:

 

שיר אחר שהוא להיט ומושר גם על ידי זמרים ישראלים רבים הוא "יַעלָה יעלָה בואי לגַני" מאת ר' ישראל נג'ארה: דניאל סעדון שר אותו ברגש רב:

 

יַעֲלָה יַעֲלָה בּוֹאִי לְגַנִּי/ הֵנֵץ רִמּוֹן פָּרְחָה גַּפְנִי

 

יָבוֹא דוֹדִי יָחִישׁ צְעָדָיו/ וְיֹאכַל אֶת פְּרִי מְגָדָיו

אִם יְדִידִי אָרְכוּ נְדוּדָיו/ אֵיךְ יְחִידָה אֵשֵׁב עַל כַּנִי

 

 

הפיוט בין גלות לגאולה

 

ככל שאנו במופע הזה מקשיבים לנפש הפיוטים – אנו לומדים משהו על ההוויה של העם, על התחוּשה לאורך שנות הגלות, שאנו עם מבוּדָד המבקש גאולה.

פיוט יפה של ר' יהודה הלוי מציג את כנסת ישראל כְּיונה הומִיָּה – 'יונה מה תֶּהֱגִי' – . אך היו רגעים של גאות במופע כאשר דניאל בן סעדון שר את הפיוט: "אליך אקרא יה, אל נורא אל נורא", המתאר במילותיו את הכמיהה לשים סוף לחיי הגלות. לרגעים נזכרנו בילדותנו, כאשר הופיע החזן והזמר ג'ו עמר, שסחף את כולם בפיוט מיוחד זה, שכתב ר' שלמה זריהן:

 

אֵלֶיךָ אֶקְרָא יָהּ/ אֵל נוֹרָא

תִּפְקֹד גֶּפֶן שֶׁהָעַמִּים זֵרוּהָ/ אֵל נוֹרָא

 

שַׁוְעָתָהּ תְּקַבֵּל/ אֵל שׁוֹכֵן מְרוֹמִים

וּתְחַדֵּשׁ שַׁחְרוּתָהּ לָעַד/ וּלְעוֹלָמִים

הַלְעוֹלָם תִּזְנַח/ עַמְּךָ נֶאֱנָח

צוֹעֵק מִבּוֹר לֹא מָצָא עֶזְרָה/ אֵל נוֹרָא

אֵלֶיךָ אֶקְרָא יָהּ אֵל נוֹרָא

 

הפיוט ביטא תמיד את כאב היהודים בגלות ואת סבל הנדודים ושלטון הגויים. היום כשהקהל שר "הלעולם תזנח, עמך נאנח" נמהלות המילים הכואבות גם בכאביו של העם היושב בציון, וגם של המשפחות החיות את השְכוֹל בימי מלחמה אלה בעזה, ואת סבלם של החטופים בעזה.

 

 

ביטוי לנשמה היהודית

 

כל הפיוטים שהושרו בערב מוסיקלי זה הם תמצית הנשמה היהודית. הפיוטים כמו נותנים מזור לפצעי העם, לרגעי המשבר והכאב.

מופעי הפיוט השוטפים את חיינו מקרבים אותנו אל מורשתנו העשירה. הפיוט מחזיר אותנו לרוח הייחודית של העם. הפיוט אינו רק מילים. ראינו איך הקהל נסחף אחר המנגינה, ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

יישר כוח לכל חברי אנסמבל 'חיבה': לסולן אלעד גבאי (נגן קאנון), לסולן האורח דניאל סעדון, וללהקה: עמית שרון (כלי הקשה), יהודה אשש (בס), גיל שפירא (גיטרה), אבימאיר צור , ליהוא בניאל (כלי נשיפה), יערה בארי (קמנצ'ה), אור בראלי (לירה) ודוד כהן נחמיה (עוד).

 

לסיום:

את האהבה לפיוטים קיבלנו מן הסָבים שלנו. לכן, השהוּת במופע זה כמו הֵשיבה אותנו אל הילדות. כשסבא יצחק היה שר את הפיוט "אחַי מאין אתם" היה נרגש מאוד, הוא שר אותו בדֶמע. יש חשיבות רבה למופעי פיוט אלה. הפיוטים הם עדוּת לשרשרת הרוח היהודית המונחלת מדור לדור.

יישר כוח למֵפיק המוסיקלי יעקב פישר, לאנסמבּל "חיבת הפיוט" ולכל המארגנים שתרמו לערב מיוחד זה.