התמודדות אחרת למבט המלחמה עם אילה שתיל/ נתנאל סמריק
אילה שתיל – בשירת חייה – "פניה של המדינה בעשור השמיני על היופי הפנימי והחיצוני שבה גם אחרי 'חרבות הברזל'"
אילה שתיל, משוררת מקיבוצה הסמוך לעוטף עזה ומציעה תפיסה רוחנית מעשית להתמודדות עם אתגרי כולנו בעידן שאחרי מלחמת "חרבות הברזל". אילה שתיל בחרה להתראיין באולפני קונטנטו נאו בהובלת נתנאל סמריק.
סמריק: אם יש תמונה אחת שהיית רוצה שהצופים בארץ או בעולם ייקחו אותה אל הלב שלהם בימים אלה מלחמת ״חרבות ברזל״, מה היא תהיה מבחינתך?
שתיל: נורא קל לבן אדם פרטי להגדיר את עצמו כמו שאמרנו דרך הצרכים המיידיים שלו, דרך התסכול שלו, דרך הרעב שלו, דרך הייאוש, זה הדבר הכי זמין כשפותחים את העיניים. ונדרש מאמץ אדיר, תרבותי, חינוכי וגם תכנותי כמו שאני קוראת לזה – כדי להעניק תכונות גבוהות לבינה האנושית כדי שאנחנו נקום בבוקר אל הר ה הגבוהה שלנו, אל הזהות האוהבת, המאמינה, היכולתית ליצור את עצמי בדיוק כבן אדם שאני רוצה להיות ולא לראות בקושי משהו שמתסכל אותי ומנמיך אותי אלא כמשהו שמעורר את הסיכוי שלי לנסוק יותר ויותר למעלה בזהות ובחוויית הערך ובסופו של דבר באיכות החיים וברמת אושרה. זה בדיוק הדגם של היחיד האנושי וזה בדיוק הדגם של הביחד האנושי. אני מאמינה שכל קבוצה וכל ארגון חברתי נעשות בראש ובראשונה כדי לבטא את הרמות הגבוהות של האדם. אין צורך לתת למוח הקדום שלנו, החייתי שלנו, לנהל אותו. העולם התפקח מכוח הכוח. העולם רואה את גבולות הכוח. נכון מדינת ישראל היא מדינה עם עוצמה צבאית ונראה לנו שאנחנו מאוד צריכים את זה, ונכון, אנחנו מאוד צריכים את זה. אבל אנחנו גם בשבר הכוח. שבר התשובות שאנחנו יכולים לקבל בכוח. אנחנו רואים גם את חוסר האונים של ההון, ולדעתי בצד האבל הנורא והבכי הנורא אפשר לקחת את זה גם כמנוף. כהזדמנות לזהות מקורות הישרדות, מחייה ושגשוג יכול רלוונטי, יותר מפרה, יותר פוטנטי שיותר עושים את העבודה. כמו שאני בגילי המופלג יכולה פתאום לראות שמד האושר שלי עולה ככל שאני מתעלה מעל הדחפים שלי וככל שאני מביאה ניהול ערכי אוהב, מאמין ביופי ובאמנות האנושית, ככה אני מאחלת את זה לכל עם, לכל דת, לכל תרבות. האדם יצר את התרבות שלו כדי להגשים את היופי שלו, ולא כדי עוד פעם לשלוף מלטות ודימום שאלו שייכים לעולם של טבע, לעולם שאין בו את הפלא האנושי, שאין בו את האלוהות הגבוהה שהאדם הפיק מליבו. אני קוראת לכל העמים להביא חשיבה בינלאומית שמגשרת אותנו באמון, ביופי, בגדולה ובאבולוציה האנושית שלנו.
סמריק: כשאת קוראת לקהילות ולקהילה פה בישראל להבין שיש שבר של כוח, למה את מתכוונת במדויק בפרקטיקה של החיים?
שתיל: בני האדם נועדו לאהוב את החיים. האופי האנושי הוא עדנה, רכות וחמלה. זה האופי. זה המרחב מחיה שמתאים לבני האדם. בני האדם לא מראים יכולת להסתגל, לנהל חיי יומיום כלוחמים. הם לא מסוגלים. אנחנו לא ספרטנים. ואולי גם ספרטה היא לא ספרטה, ועובדה היא איננה. בני אדם לא יכולים לבנות את הבטחון הקיומי שלהם, את הישות שלהם, את הקיום שלהם. בני אדם לא נועדו להשתית את זה על עליונות צבאית לוחמנית. זה לא יעלה על הדעת. איפשהו תמיד יהיה הכשלון בגלל שזה נוגד את אופי האדם. אפשר לדבר על המחדלים הספציפיים שהובילו לאסון הנוראי שכרגע נועץ את שיניו בבשר הנשמה שלנו הישראלית, היהודית והאנושית. אפשר וצריך. אבל חשוב להביא הבנה מעבר לכך, עמוקה, שורשית, יסודית. טבע האדם הוא לא טבע של הישרדות. הוא טבע של אומנות, תרבות, התפתחות רוחנית. זה מרחב המחייה שמביא שגשוג, בריאות, חופש ממחלות וחופש להיות מאושר – אם זה ברמה האינדיבידואלית הבינאישית, ואם זה כמובן יחסים בינלאומיים הם גם כמובן יחסים בין אנשים ובין לבבות. זה אותו הדבר. אנשים לא יכולים להאמין שכל זמן מישהו מכוון את המוות עליהם. הם לא יכולים לתפקד בזה. הם לא יכולים להצליח בזה כי זה לא נועד להם. האסלאם והיהדות אלה תורות שבשתיהן יש אלמנטים קיצוניים ואלימים ובשתיהן יש פעולה אנושית שתורמת המון לחברה, לאומות העולם. בואו נבסס את היחסים בינינו על הגדולה של הדתות ולא על הקיצוניות המסוכנת שלהם. במקרה בקיבוץ שלי ברוחמה, באות אליי בנות מרהט, שיש להם אמונה אסלאמית. ואני מקבלת מהן אור על העברית שלי, הן מעשירות לי את העברית, את הנשמה ואת היופי. אני ביום-יום שלי מזהה שזה מתקיים, שהקשרים באים מהרמות הגבוהות, האנושיות והאלוהיות שיש בכל אדם ואז הגיוון התרבותי מעשיר כל אחד מאיתנו וחס וחלילה לא מזמין חזית, ואז בשבילי ללמוד על הרמדאן והשפה הערבית מעשיר את הנפש היהודית, את השפה היהודית, את העברית שלי, חברים שלי דור לדור יביע אומר. תרבות לתרבות, דת לדת, הפריה רוחנית מעשירה ב-ע׳ וב-א׳.
לצפייה בראיון המלא מאולפני קונטנטו נאו ועד לעמדת הראיונות בקיבוץ הסמוך לעוטף עזה:
