טבעת הספר/ אנה שומלו ( מתוך הספר דווקא פתאום בהוצאת פיוטית)

(סיפור שנכתב במקור בסרבית ותורגם על ידי אנה שומלו בעצמה עריכה וסידור שושנה ויג)

התחלתי לחקור את הגלגולים של האקס-ליבריס לבית אלמוזלינו בהיותי סטודנטית. היו לי סיבות מוצקות להאמין שעדיין אפשר לכתוב על המשפחה הספרדית העתיקה, שהיגרה לחצי-האי הבלקני בסוף המאה החמש עשרה. נהגתי להיכנס לחנות של ספרים עתיקים בדרכי לביתי  מהאוניברסיטה.  נברתי ורחרחתי בתקווה למצוא איזשהו חומר שיעזור במחקר שלי.

המוכר בחנות הספרים, איש בחלוק כחול, שְבַע ימים עם עיניים זוהרות התבונן בי בשקט, כאילו למד אותי. אחרי תקופה ארוכה של התבוננות הוא ניגש אלי כשהוא אוחז את ספר המסות של קלמי ברוך.  למחרת הוא הראה לי את הספר של אגניאט "יהודי בלגרד". ופעם כשהניח לפני את "שפינוזה" של פאולינה אלבלה הבחין שאני בחסרון-כיס, ואמר "אין דבר, תשלמי כשיהיה לך". ככה נרקמה בינינו ידידות כמעט אילמת. הוא אסף עבורי ספרים מעניינים והניח אותם צרורים במדף נפרד, ואני ניגשתי למדף "שלי", בחרתי ספר וקניתי אותו. באחד הימים גיליתי צרור ספרים בכוננית סמוכה. דפדפתי בהם ובחרתי לעצמי את הספרים שרציתי לרכוש.

"הספרים האלה שמורים" אמר לי ידידי המוכר.

"למי?" שאלתי.

"גם את השם שלך אני לא יודע..." ענה באדיבות ולא השאיר מקום לשאלות נוספות, נשארתי מסוקרנת.

גרתי בכיכר הפרחים. היה קיץ. בדרך הביתה עברתי בסמטה קטנה מוצלת. נמשכתי להסתכל על דירת קרקע אחת גדושת ספרים. מבעד לחלונות הפתוחים זיהיתי את הכריכות הכחולות של אנציקלופדיה יודאיקה והשתעשעתי ברעיון שאולי זה הבית של הקונה האלמוני. נכנסתי לבניין. על דלת הדירה היה שלט: "ולדימיר גיא". חלפתי בסמטה ההיא פעם אחר פעם והסתכלתי על החדר שהואר במנורת-שולחן קטנה, בתקווה לפגוש את האיש שתחומי ההתעניינות שלנו דומים כל-כך. בחנות לא ביקרנו באותם זמנים. הדרכים שלנו הצטלבו, אבל להיפגש לא נפגשנו. מוכר הספרים הזקן פרש לגמלאות. בתחילת הסתיו כשחזרתי מחופשת הקיץ קידם את פני בור שחור במקום שהייתה בו החנות. סמוך מאוד לאותו הזמן עברתי לגור בדירה אחרת בשכונה רחוקה משם.

עברו שנים. ערב אחד בדרך לקולנוע נכנסתי לבית המסחר המפואר לספרים ברחוב קנז-מיכאילובה. ירדתי לחפש לי ספר במרתף, קומת הספרים העתיקים. העיניים שלי קלטו ספר ללא שם בכריכת קטיפה כהה. פתחתי את הספר. קידם את פני השיר המוזר של רוברט בראונינג "טבעת הספר". הזדרזתי לשלם והמשכתי לסרט. באותו הלילה התעוררתי מחלום רע. רציתי לדעת מה השעה וחיפשתי את השעון. גיששתי בחושך בתוך התיק. את היד שלי ליטפה קטיפה. מה זה? חשבתי, הדלקתי את האור ושלפתי מהתיק את הספר שקניתי בערב. לגמרי שכחתי ממנו. פתחתי אותו כדי לקרוא. בעמוד הראשון הייתה חותמת "אקס-ליבריס ולדימיר גיא". מתחת לשם, בתוך מסגרת צוירה אֳנייה בקווי איור של ילד. מה היה יכול לגרום לוולדימיר גיא למכור ספר? בבוקר נכנסתי לבית המסחר לספרים בו ביקרתי אמש. חיטטתי במשך שעתיים. חיפשתי עוד ספרים מהספרייה של ולדימיר גיא. שאלתי את המוכרת הצעירה אם היא מכירה ספרים נוספים עם אקס-ליבריס כזה. היא מצידה המליצה על "המאהב" של מרגריט דיראס "הוא עכשיו במבצע, חצי מחיר, והוא חדש לגמרי". היה בוקר יפה,  והחלטתי ללכת לבית ההוא בסמטה ההיא, הבית של ולדימיר גיא. החלון היה פתוח. כונניות הספרים נעלמו. במקומן עמד מזנון עשוי מעץ עם דלתות זכוכית. נכנסתי לבניין. על הדלת היה שלט עם שם אחר. העזתי לצלצל בפעמון. ילדה פתחה לי את הדלת. היא שכחה את השם "של האיש שגר פה קודם, אבל אבא ואמא יחזרו מהעבודה אחרי הצהרים, תוכלי לשאול אותם."

"טבעת הספר" הפך ידידי ואהובי הנאמן. הוא הלך אתי לכל מקום. בסתיו, כשמרים, החברה שלי מירושלים, הזמינה אותי לישראל, אחד הפריטים הראשונים שארזתי לנסיעה היה הספר. טיילנו בירושלים יום יום מבוקר עד חצות הלילה. כל יום בשכונה אחרת. את "מאה שערים" השארנו ליום האחרון. אהבתי להיכנס לחנויות הקטנות העמוסות תשמישי-קדושה וספרים עתיקים. בחנות אחת כזאת עמדתי ועיינתי בספר ישן מצהיב ללא כריכה. הספר עסק בגימטרייה. שמעתי את מרים מדברת עם מישהו. הצצתי לרגע. הוא הסתכל עלי. עמד לפני צעיר חיוור, לבוש קפוטה וחבוש מגבעת שחורה רחבת שוליים. מרים ערכה בינינו הכרות. הוא הציג את עצמו וחייך.  אני הייתי, כרגיל, שקועה במחשבות שלי ולא קלטתי את השם שלו.

"אנחנו כבר מכירים" הוא אמר, "את עדיין גרה ליד כיכר הפרחים?" שאל.

"לא" עניתי בתנועת ראש וניסיתי להיזכר איפה ראיתי את הפנים האלה, את העיניים האלה. הוא התנצל, אמר שהוא ממהר ויצא בזריזות לדרכו.

""ממתי יש לך חברים חרדיים?" שאלתי את מרים.

"מה, את לא זוכרת אותו?" היא שאלה אותי והוסיפה "כשהייתי בבלגרד הוא היה מבקר אצלי, וכאן, בירושלים הוא מתחמק ממני. טוב, עכשיו הוא נטורי-קרתא. הוא איש מעניין מאוד. הוא בכלל לא היה יהודי. הוא הגיע הנה בתור תייר, התגייר ונשאר. הוא למד בישיבה ועכשיו הוא יהודי יותר מכל עולה חדש."

"הוא סיפר לך מה הניע אותו?" שאלתי.

"לא. הוא רק סיפר לי מה עיכב אותו. הייתה לו ספריה גדולה. הוא לא ידע איך להעביר אותה מבלגרד לירושלים. הוא אמר לי שהספרייה היא הדבר היחיד שיש לו בחיים, אבל אני יודעת שיש לו גם אמא ביוגוסלביה."

"מה המקצוע שלו?" שאלתי.

"הוא פרופסור להיסטוריה.  היה מרצה באוניברסיטה, אבל כאן הוא התחיל הכול החדש, התעסק בכל מיני עבודות. סבל הרבה."

בערב, כשניסיתי לדחוס למזוודה את כל הספרים שקניתי בירושלים, נזכרתי באיש שפגשנו בבוקר: "מה הוא עשה בסוף עם כל הספרים שלו?" שאלתי.

"הוא מכר אותם בפרוטות. ולדימיר ארז את הספרים שהוא אהב במיוחד בארגז אחד, ואמא שלו שלחה לו אותם באֳנייה..."

"מי ארז?" הפסקתי אותה.

"ולדימיר. ולדימיר גיא. עליו שאלת אותי, לא?"

התיישבתי על המזוודה שאיימה להתפקע. הייתי בהלם. לא יכולתי להוציא הגה מהפה. פתחתי את המזוודה והעליתי מתחתיתה את "טבעת הספר".

"תני לו את זה" אמרתי לה , "הספר הזה שלו."

כשחזרתי לבלגראד, סיפרתי את כל הסיפור לאחד מידידיי. אחרי כמה ימים קיבלתי צלצול טלפון.

"חברה, אני חייבת לראות אותך", שמעתי קול נרגש. "אני אמא של ולדימיר גיא. אני מבקשת להיפגש איתך. זה דחוף."

לא הספקתי להחליף בגדים והיא כבר עמדה בפתח הבית. אישה קשישה, נמוכה, נבוכה. הצעתי לה לשבת. היא נענתה. נאחזה במסעד הכורסה כל כך חזק, שהאצבעות שלה הלבינו. השער שלה היה אדום וזרקה בו שיבה ומתחתיו הכרתי את המבט של ולדימיר. חייכתי אליה כדי להתיך את השפתיים המעוקמות שלה.

"אמרו לי שראית את הבן שלי בישראל. מה הוא אמר לך?"

אמרתי לה שנפגשנו רק פעם אחת והחלפנו רק כמה מילים וזה הכול.

"והחברים שלך, מה הם סיפרו לך עליו?"

אמרתי לה שסיפרו לי שהוא התעסק בכל מיני עבודות ושעכשיו הוא לומד.

"מה יש לו כבר ללמוד? הוא פרופסור. יש לו תואר שלישי. הוא גמר את האוניברסיטה בממוצע 98. מה לא עשיתי בשבילו..."

התחלתי להגיד לה, שכמה שלומדים יותר רוצים לדעת עוד, אבל היא הפסיקה אותי.

"בסוף הם השיגו אותו, הם פיתו אותו, הם הצליחו לשגע אותו."

אמרתי לה שוולדימיר השאיר עלי רושם של בן אדם שפוי לגמרי.

"אם היית יודעת על מה אני מדברת, מה אני עברתי בשבילו, לא היית מדברת ככה. אני נולדתי במשפחה חרדית, אז אני יודעת."

הפסקתי אותה, "בירושלים אמרו לי שהבן שלך לא יהודי, שהוא התגייר."

"זה נכון", היא אמרה "בזכותי הוא לא היה יהודי ועל זה הוא היה צריך להגיד לי תודה. תראי, כשהייתי בת חמש עשרה ממש השתגעתי מכל זה. אמנם ההורים שלי היו עשירים והייתי בת יחידה, אבל לא יכולתי לסבול את כל התפילות האלה, את השבת הזאת את החיים האלה, הבגדים, הפאות, הריח. ברחתי מהבית ונסעתי לווינה. השגתי מסמכים מזויפים והתאקלמתי מצוין. שמעתי שההורים שלי ישבו עלי 'שבעה', לבשו שחור, כיסו את המראות בבית והתפללו את כל התפילות שלהם. טוב, זה לא חשוב עכשיו. ברגע שנודע לי המלחמה שהתחילה, עברתי את הגבול ליוגוסלביה והצטרפתי לפרטיזנים. הייתי בקושי בת שמונה עשרה כשילדתי את ולדימיר. אבא שלו היה קרואטי טהור. קומוניסט. קראנו לו ולדימיר על שם לנין. עבדתי קשה מאוד כדי שהוא יתפתח בסביבה נורמלית, מודרנית, חופשית.  המילה "יהודי" לא הייתה קיימת באוצר המילים שלנו. חינכתי אותו כמו שצריך. את המשפחה שלי בכלל לא הזכרתי. שום קשר.

"ומה איתם?" שאלתי.

"לקחו אותם לברגן בלזן. אף אחד לא חזר, ועכשיו הוא מכר הכול, חוץ מהספרים ששלחתי לו באֳנייה, והלך. את חושבת שהוא יחזור? הוא אמר משהו "למה הוא עשה לי את זה?"

"תראי גברת",  אמרתי לה "הוא לא אמר כלום, אבל אני לא מאמינה שהוא יחזור, אם הוא היה מתכוון לחזור, הוא לא היה מבקש ממך לשלוח לו את הספרים, והוא לא עשה לך יותר ממה שאת עשית להורים שלך."

"כן", היא לחשה, "אף פעם לא חשבתי על זה ככה. הוא אמר לך את זה?" עניתי לה שלא, והיא קמה ללכת. ניגשתי ללוות אותה לדלת.

יצא לי לחשוב עליהם הרבה, על ולדימיר ועל אמא שלו, אבל רק בקיץ על שפת-הים, כשהייתה  סערה איומה ואי אפשר היה לשבת בחוץ, נכנסתי לבית והתיישבתי לרשום את הסיפור. היה לי סיפור עם התחלה ועם סוף ומה שנשאר לי היה למצוא לוולדימיר שם משפחה חדש. הייתי למודת ניסיון בהטרדות בגלל שמות אמתיים שנתתי לגיבורים שלי. חיפשתי בספרי-הטלפון ובאנציקלופדיות איזשהו שם שיתאים למבט שלו. בחרתי בסופו של דבר בשם גיא. החלטתי לתת לו גם שם ישראלי. לא יודעת למה פשוט נדד אלי השם בנימין איש-שלום. שם של פרופסור צעיר לפילוסופיה שהכרתי פעם בכנס באוקספורד. הסערה בחוץ השתוללה. הייתי מוכרחה להגיף את התריסים. סגרתי את המחברת ורפרפתי על "הפוליטיקה". במדור הספרות הציג מו"ל מכובד את רשימת הכותרים לעונה הבאה. ביניהם היה הספר "על הסובלנות" מאת ולדימיר גיא. כל כך הרבה זמן לא נגעתי בעיתונים ודווקא היום...

נרדמתי. שמעתי שקוראים לי. חלמתי. שוב קראו לי. קמתי לפתוח את הדלת. השכנה התנצלה על השעה המאוחרת, אבל יש לה מכתב בשבילי. פתחתי את המעטפה. זאת הייתה הזמנה לכנס הסתיו באוקספורד. ההרצאה הפותחת תהיה "על הסובלנות" והמרצה לא יהיה אחר מאשר פרופסור בנימין איש-שלום. פתחתי שוב את "הפוליטיקה" כדי לוודא. לא, זאת לא הייתה טעות. גם לא חלום; הספר של ולדימיר גיא נקרא גם הוא "על הסובלנות".

באוקספורד בסתיו ניגשתי אל הפרופסור איש-שלום אחרי שהרצה. סיפרתי לו שבבלגרד עומד לצאת ספר של ולדימיר תחת אותה הכותרת של ההרצאה שלו, ושאלתי אותו אם הוא מכיר את ולדימיר במקרה. "מאוד מעניין" הוא אמר. לא. הוא לא הכיר את ולדימיר אבל הוא הבטיח לחפש אותו בירושלים ולמסור לו דרישת שלום.

ככה זה. סיפור אף פעם לא מתחיל במקום שהסופר בוחר להתחיל בו. פחות מזה הוא מסתיים במקום שהסופר מחליט להועיד לו. יש לו מהלך משלו, כמו נחל. גם גיבורי הסיפור הם כאלה: הם מסרבים להיות מובלים ככלי שחמט על הלוח ביד הסופר והם צועדים במסלול שכותב להם הגורל. סופר אמתי יסכים להיות עד שקיבל על עצמו לרשום אירועים שבהם אין לו תפקיד. טבעת הספר הזה נשארת פתוחה, ואני מאמינה שפעם מישהו אחר יסגור אותה.

* אנה שומלו-סופרת, מתרגמת, חוקרת ספרות ומבקרת ספרות ישראלית. כותבת סרבית ועברית. נחשבת בעיני מבקרי ספרות רבים בתור סופרת חשובה ומובילה. כתיבתה המיוחדת מתאפיינת בפריזמה ספרותית מעמיקה השואבת את איכויותיה בין השאר משילוב מעניין שבין זרם התודעה לכתיבה פרוסטיאנית. ספרה החדש והחשוב דווקא פתאום ( קובץ סיפורים) יצא לאור בהוצאת פיוטית.