פרשת בראשית-אסתר ח"ג ויתקון

השלמנו מעגל בקריאת פרשות התורה. בשבת הקרובה, מיד לאחר

שמח תורה, אנו פותחים את קריאת התורה מבראשית. מצאתי

לנכון להביא את דבריו המרתקים של פרופ' קווה נשיא אוניברסיטת

בר-אילן על החלקיק האלוהי בפרשת בראשית היא פרשת הבריאה.

בריאת העולם ובריאת האדם.

בראשית – החלקיק הא-לוהי ושלושת העיקרים הראשונים של הרמב"ם

פרופ' משה קוה, נשיא האוניברסיטה

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בר' א:א): משפט פתיחה ענק זה של התורה מכיל חלק עצום מהמדע המודרני ועמד באופן מעורר פלא מול תפיסות קדומות של כל עולם המדע שהעולם קדמון ולא נברא.

הרמב"ם, שנתן לנו את עיקרי האמונה והיה בעצמו איש מדע בכל נימי נפשו, עמד מול תפיסות יווניות של אנשי המדע בתקופתו, שטענו אף הם שהעולם קדמון. מרתקת תפיסתו של הרמב"ם בממשק בין מדע לאמונה. הוא האמין שהעולם נברא כפי שכתוב בפסוק הראשון בתורה אבל כתב[1] שאם יוכיח המדע מעל כל צל של ספק שאכן העולם קדמון, הוא יקבל זאת כעובדה מדעית. במקרה זה אומר הרמב"ם שנפרש את הפסוק הראשון של התורה לא כפשוטו, ומעשה הבריאה המתואר יהיה אלגוריה בלבד, כלומר בממשק בין מדע לטקסט של פסוקי התורה כל זמן שניתן ליישב את העובדות המדעיות עם הפשט של הפסוקים, מה טוב. אבל במקרה שהממצא המדעי אינו מתיישב עם הפשט, הרי אי אפשר לדבוק בטקסט של הפסוק וללמוד ממנו מהי העובדה המדעית המתוארת על ידו. במקרה כזה צריך לראות בתיאור המקראי של הפסוק אלגוריה. והנה, לאחר יותר מ-800 שנים, ברור לכל מדען בן ימינו שהיוונים טעו, והפסוק הראשון של התורה אינו אלגוריה אלא מתאר את המדע תיאור מופלא.

פריצת הדרך אירעה במאה העשרים. המדענים פנזיאס ווילסון גילו קרינה מיוחדת[2] המוכיחה את תיאוריית "המפץ הגדול", שהוא הכינוי המדעי לבריאתו של היקום. גילוי זה זיכה את פנזיאס ווילסון בפרס נובל בשנת 1978, וכך הסתיים הוויכוח אם העולם קדמון או נברא. היום היווצרות פתאומית של העולם היא תופעה שהמדע המודרני קיבל כעובדה מדעית. לאור זאת המדע היום אישר שהייתה בריאה.

והאם יש כאן קביעה מדעית שהייתה בריאה של יש מאין? הלוא כל מדען שמע על חוק שימור האנרגיה, ואם כן איך נוצר העולם ממצב שלא היה בו כלום? תשובת המדע המודרני היא שאכן הייתה בריאה יש מאין. תשובה זו היתה בלתי אפשרית אילו באה התגלית של המפץ הגדול לפני תקופתו של איינשטיין, שמצא את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין מקום (המיוצג על ידי אורך, רוחב וגובה) לזמן. כיוון שהעולם נוצר מהמפץ הגדול, הרי ראשיתו מנקודה. הנפח של נקודה הוא אפס (האורך, הרוחב והגובה), ולכן על פי תורת היחסות של איינשטיין הזמן המיוחס לנקודת ההתחלה חייב להיות אפס, כלומר הבריאה היא תחילתו של הזמן, ולא היה דבר לפני הבריאה ולא היה זמן, כלומר כל ה"יש" המדעי ראשיתו במפץ הגדול, ובכלל זה הזמן!

לאור זאת כמה מופלא שהמילה הראשונה בתורה היא "בראשית", שפירושה תחילת הזמן. על כן במאה ה-20 בעזרת תורת היחסות של איינשטיין חיברו את המשפט הראשון של התורה עם המדע, והוא מבשר שהייתה בריאה ושהעולם נוצר יש מאין. לכן החידה הגדולה נפתרה: לפני הבריאה לא היה דבר, ועל כן המדע מתחיל רק מרגע הבריאה ואילך. אין למדע כלים לומר מה היה ברגע הבריאה ולפניה[3], ולידת המדע היא בדיוק במילת המפתח שהתורה פותחת בה: "בראשית". שתי המילים הראשונות שהתורה פותחת בהן – "בראשית ברא", נותנות סיכום לכל המדע המודרני על המפץ הגדול ולידת הזמן המדעי. אבל מיד לאחר מכן, במילה השלישית בפסוק, מופיעה מילת המפתח בעולם האמונה: "א-לוהים", שאליו מיוחסת הבריאה, שהוא היה מחוללה.

על כן אין פלא שהעיקר הראשון של הרמב"ם מוסב לפסוק הראשון בתורה: "אני מאמין באמונה שלֵמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". לכאורה, כלל חשוב זה, שנכתב לפני כ-800 שנה, זכה לתמיכה בתיאוריית הבריאה ובתיאוריית אינשטיין, שממנה נובע שהבריאה היא יש מאין.

לתומנו היינו חושבים שהמחלוקת בין המאמינים ובין הלא מאמינים הגיעה למיצוי. והנה המדען הדגול סטיב הוקינג מאוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה, שמקבל את תיאוריית המפץ הגדול וכמובן את תורת איינשטיין, מערער על המילה השלישית בפסוק – "א-לוהים". וכך כתב בספר "קיצור תולדות הזמן"[4]: "אם הטענה היא שא-לוהים ברא את העולם ("השמים והארץ"), הרי הוא היה חייב להיות לפני המפץ הגדול. אבל כיוון שלא היה זמן לפני המפץ הגדול (הבריאה), הרי לא היה כלום", ועל כן הוא שואל: "אם כן היכן מקומו של א-לוהים לפני הבריאה?" טענה זו נובעת מחוסר ידיעת הגדרת הבורא בתפיסה היהודית.

ביהדות א-לוהים הוא מופשט ואינו ניתן כלל לתיאור במושגים מדעיים. המשפט החשוב של הרמב"ם במורה נבוכים[5] – "ולא יושג אותו המדע הא-לוהי אלא לאחר מדעי הטבע", פירושו שכדי להבין את האמונה שהרמב"ם מכנה "מדע א-לוהי" יש להתעמק וללמוד את מדעי הטבע כדי להבין שא-לוהים הוא מופשט ולא ניתן לתיאור על פי פרמטרים של מדעי הטבע, כלומר בריאת העולם יצרה את ה"יש" ביקום. א-לוהים אינו תלוי ב"יש" ואינו שייך לו ביקום, והוא מחוצה לו. יתרה מזו, לא שייך לייחס לא-לוהים את מושג הזמן שנולד בבריאה, והוא מושג ביש המדעי. על כן אי אפשר לתחום את א-לוהים כפי שסטיב הוקינג עושה, "שקיומו" הוא רק לאחר הבריאה.

והנה שוב מי גדול לנו כהרמב"ם, שהעיקר השני שלו מדגיש בדיוק נקודה זו:"אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים והוא לבדו א-לוהינו היה הווה ויהיה". כלומר א-לוהים חסר את ממד הזמן, והוא בעת ובעונה אחת נמצא בעבר, בהווה ובעתיד.

לאור זאת שאלתו של סטיב הוקינג אינה רלונטית, וא-לוהים "היה" לפני הבריאה כי אינו חלק מהיש המדעי. הרמב"ם מקדיש לנושא זה גם את העיקר השלישי: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף (כולל מדענים ברמה של סטיב הוקינג מקיימברידג', שגילה את החורים השחורים ביקום) ואין לו שום דמיון כלל".

חמש המילים האחרונות של הרמב"ם באות להדגיש שהמדע יתקדם ככל שיתקדם, אך לא יהיה ניתן לתאר באמצעותו את א-לוהים, כי אין לו דמיון כלל.

אחרי שתי המילים הגדולות "בראשית ברא", שקיבלו אישור מדעי, הראינו שמילת המפתח של התורה במילה השלישית "א-לוהים", שהיא מושג אמוני, אינה יכולה לעמוד בשום סתירה עם המדע. בד בבד חווינו לאחרונה את "המפץ הגדול האמוני", שהגיע דווקא מהמדע, והוא גילוי "החלקיק הא-לוהי", שהוא כפי שנראה מחולל הבריאה. אילו מדען בן ימינו היה כותב את הפסוק הראשון בתורה, היה כותב: "בראשית נוצר המפץ הגדול שממנו נוצר 'החלקיק הא-לוהי' שברא את השמים והארץ".

החלקיק הא-לוהי

הפיזיקה יודעת להסביר את מבנה החומר ביקום המורכב מאטומים ניטרליים, והפיזיקה של חלקיקים אלמנטריים הגיעה להישגים גדולים בהסברת ההתפתות של היקום למצבו עד היום.

       הבעיה המרתקת שלא הייתה פתורה היא מי נתן לחומר שבו אנו מצויים את המסה. איינשטיין נתן את הנוסחה המפורסמת E=MC^2, ולפיה דרושה אנרגיה עצומה כדי לייצר מסה (שבנוסחת איינשטיין מוכפלת במהירות האור בריבוע). הפיזיקה של החלקיקים מלמדת אותנו שהחומר עשוי מחלקיקים יסודיים שיש ביניהם אינטראקציות ותופעות מרתקות שהועלו בתיאוריה ונצפו בנסיונות, אבל הפיזיקה של החלקיקים האלמנטריים לא מצאה מענה מהו מקור המסה של החומר.   
בשנת 1964[6] הראו המדען האנגלי פיטר היגס ומדענים אחרים[7] שקיים גורם הנקרא "בוזון היגס" שיכול להיות אחראי להיווצרות המסה. קיומו של בוזון היגס היה היפותזה שלא נצפתה בשום ניסיון במעבדה. בשל הקושי למצוא את החלקיק האחראי להענקת המסה ביקום והשאיפה האדירה למצאו (עד כדי השקעת ביליוני דולרים בנסיונות לאתרו) נתנו לו המדענים את השם המרתק "החלקיק הא-לוהי"[8].

       אי מציאתו במעבדה הייתה משבשת את כל הפיזיקה הידועה. מציאותו של החלקיק הא-לוהי היא על פי המדע בחלקיקים ובשברירים של שנייה לאחר הבריאה. על כן היה צורך ליצור תנאי מעבדה כמו שהיו שוררים בשברירי שנייה מיד לאחר בריאת העולם במפץ הגדול. לגילוי החלקיק הא-לוהי הקימו במיליארדי דולרים בשווייץ מנהרה תת קרקעית באורך של 27 ק"מ, שהיא מאיץ חלקיקים ענק. התקווה הייתה שבתנאים כה דומים לזמן הבראשיתי וההתגשויות בין החלקיקים יצליחו לגלות את החלקי הא-לוהי. והנה זה קרה! בי"ד תמוז התשע"ב (4/7/12) הצליחו שתי קבוצות המחקר העיקריות במאיץ החלקיקיקים בלוצרן שבשווייץ לדווח כל אחת בנפרד על הימצאותו של החלקיק הא-לוהי שמתאים לתכונות של הבוזון היגס, שבמאיץ קיבל לראשונה מסה זעירה (25^0.1) ק"ג. זוהי פריצת דרך עצומה שנותנת הסבר להיווצרות היקום המכיל חלקיקים בעלי מסה שהחלקיק הא-לוהי אחראי להיווצרותם.

הדרמה המדעית שתוארה הגיעה לאחרונה לפסגתה וחותמת את הבנת המדע את הפסוק הראשון בתורה. בלי החלקיק הא-לוהי לא היו נבראים השמים והארץ, ומה כה מיוחד שהנדבך האחרון בפזל המדעי הדרמטי הזה הוא החלקיק הא-לוהי, ועל כן נוצרה סימטריה מרתקת בין תורה למדע. כאמור, הרמב"ם מכנה את "תורת האמונה" "המדע הא-לוהי", ואילו המדע קורא לגורם הבריאה "החלקיק הא-לוהי". מעולם לא היה שילוב ידיים בין המדע לאמונה כמו ניסוי זה.

מכאן המסקנה שהמדע הא-לוהי והחלקיק הא-לוהי הם חלק אחד שהאדם צריך ללמוד להבין. וזאת ההרמוניה המושלמת בין מדע לאמונה.

ונסיים בדברים הנפלאים של הרמב"ם (מורה נבוכים, שם) שראוי לשלחם לכל המדענים שגילו את החלקיק הא-לוהי:

לפי שהם דברים (מדעי הטבע) שיש בינם לבין מדעי הא-לוהות קשר גדול, וגם הם סודות מסודות המדע הא-לוהי. ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני האדם...ולא יושג אותו המדע הא-לוהי אלא לאחר מדעי הטבע, כי מדע הטבע תוחם את המדע הא-לוהי וקודם לו בזמן הלימוד...ולפיכך עשה יתעלה פתיחת ספרו במעשה בראשית, שהוא מדע הטבע כמו שבארנו.

[1]  רמב"ם, "מורה נבוכים" (פרק עא). וראו גם משה קוה,"תורה ומדע", דף שבועי, אוניברסיטת בר- אילן, פרשת בראשית תשנ"ח. וראו משה
    קוה, "עולמות נפגשים", תשע"ד.

[2]  ארנו פנזיאס ורוברט וילסון גילו את ה"מפץ הגדול" ב-1964, שאת התיאוריה שלו פיתח ג'ורג' גמוב ב-1946.

[3]   פא"מ דירק 1972 ,Commntarii, כרך 2, מס' 11, עמ' 15, כרך 3, מס' 24, עמ' 2. ראו ספרו של נתן אביעזר "בראשית ברא", תשנ"ד.

[4]   סטיב הוקינג,"קיצור תולדות הזמן", 1989 (תורגם לעברית ע"י עמנואל לוטם ויצא בהוצאת מעריב).

[5]   הרמב"ם, פתיחה ל"מורה נבוכים" (ע' ו-ח').

[6]   היגס, 1964.

[7]   פרופ' רוברט בראוט ופרופ' פרנסוה אנגלר (1964).

[8]   ליאון לדרמן, "החלקיק הא-לוהי" (1993).