מסה:

גולום והיהודי/ אבינועם חקלאי

 

כשהייתי ילד, קנה לי אבי את הספר ״ההוביט״, ואמר לי שהוא תורגם על ידי טייסי חיל האוויר וחבריהם לשבי במצרים, בזמן מלחמת ההתשה. איכשהו פרט זה התערבב בדפים הראשונים של הספר, אשר ניסיתי לקרוא ללא הצלחה, מתוך שעמום. מעולם לא חיבבתי ספרי פנטזיה, ומאוחר יותר גם לא סרטים מסוגה זו.

כשיצאה סדרת הסרטים ״שר הטבעות״, אהבתי בעיקר את ״שיבת המלך״, שהיה השלישי בטרילוגיה. אני מניח שמאז ומעולם, כגבר (בן) וכנוירוטי; נטיתי לעלילות דלות דמויות שבמרכזן גבר בודד המבקש לפענח תעלומה מרושעת, או שעומד כמעט לבדו מול הרוע. ב״שיבת המלך״, נערך הקרב הסופי בין הטוב לרע, ומוכרע למרבה הסיפוק לטובת הטוב.

איכשהו, במרכז העלילה ניצבת טבעת שיש להשמידה. אין זה משנה למה, כי יש לה מעמד של ״מקגאפין״; אותו מושג שהמציא התסריטאי אנגוס מכפיל, ושקנה את פרסומו על ידי אלפרד היצ׳קוק- אובייקט כלשהו המניע את העלילה. חשיבותו מקובלת על כל הדמויות, מבלי שיהיה לכך מובן. לא משנה מה יגידו על האובייקט, הוא שם כדי שהעלילה תסתובב סביבו.

הוא מקום ריק של סיבה, אשר כל אובייקט יכול למלא.

גולום הוא הוביט אשר שכח את עברו כסמיאגול. סמיאגול נתקל בטבעת ונכבש בידי תשוקתו אליה, אשר פיצלה אותו בין טוב לרע ההולך ומכסה על הטוב. הוא מוכן לכל פשע כדי להיות בעליה, כולל רצח. לכן, הוא גם נדחה אל מחוץ לחברת כל היצורים המאכלסים את סדרת הספרים והסרטים, וחי רק עם הטבעת אותה הוא מכנה ״חמדתי״ (או שמא, ״אוצרי״).

לעיתים גולום וסמיאגול המפוצלים זה מזה מנהלים מעין ויכוח בין הטוב לבין הרע, בין המלאך לבין השטן. למעשה, השטניות היא אותה תשוקה ההופכת את הסובייקט למשהו שהוא כל כולו דחף, המנשל את הסובייקט עצמו ממקומו.

ג׳ון רונלד רעואל טולקין (ג׳.ר.ר. טולקין) מחבר עולם הפנטזיה המיתולוגי של ספרי ה״הוביט״, מעולם לא הכחיש כי העם של ההוביטים הושפע מתיאור היהודים בתרבות.

הנה ציטוט מתוך ויקיפדיה המוכיח את הנקודה:

 

״לדבריו אין בעניין אנטישמיות, אלא רק אמצעי ספרותי והוא רוחש כבוד והערכה לעם היהודי. התיאור החיצוני של הגמדים כארוכי אף וקטני קומה היה דומה לצורה בה נתפסו יהודים באותה עת באירופה (מסוף המאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20), כמו גם אהבתם לזהב, אך הגמדים בספריו נתפסים בדרך כלל כדמויות מעוררות אהדה. ניתן למצוא בסיפוריו מקבילות שונות לקשר זה:

●    הגמדים, למרות טמיעתם בין הגזעים השונים והשימוש בשפה המקומית שמרו על שפתם ה"ק'וזדול" וגם בדברם בשפה המקומית יש להם מבטא זר. שפתם אף מבוססת על השפות השמיות.

●    הגמדים גורשו מארצם על ידי דרקון שחמס את אוצרותיהם, ניתן לראות בכך מקבילה לשריפת בית המקדש והגליית כלי המקדש העשויים ממתכות יקרות.

●    הגמדים, בדומה ליהודים, כמהו לשוב לארצם, ולא ויתרו על תקוותם לכל אורך הגלות, ואף העבירו את התקווה לדורות הבאים.

●    הגמדים הם יוצאי דופן במראיהם המזוקן (מראה אופייני של יהודי בגולה) ביחס לעמים שבקרבם התיישבו, קומתם נמוכה, אפם גדול, והם עוסקים ושומרים על הזהב.

●    הגמדים, על פי המסופר בספר, אינם גיבורים ויעסיקו בן גזע אחר לעשות עבורם את 'העבודה השחורה', אך עם זאת יתנהגו עמו בנדיבות ואם יסתבך לא ינטשו אותו לגורלו.

●    גם בשר הטבעות ניתן למצוא מקבילה, והיא, הברית המפתיעה בין גימלי הגמד, ולגולס מבני לילית, ומודגש לאורך הספר שהגמדים ובני לילית תמיד שנאו אחד את השני. היו שהשוו בין המלחמה במורדור בספר למלחמת העולם השנייה, כשבשני המקרים מרבית העמים התאחדו להילחם כנגד 'הרוע', וזה כלל ברית מפתיעה בין היהודים לנוצרים.

●    מוריה הוא קומפלקס הררי מפואר אותו בנו הגמדים בעת הקדומה, וייתכן ששמו נועד להקביל להר המוריה שבירושלים.״

 

המעניין בדמותו של סמיאגול-גולום, הוא שמפגש עם אובייקט המעורר התפוצצות ליבידינאלית חוצה את חייו והופך אותו לגוף שכולו דחף. אובדן אובייקט אגלמתי זה (אגלמה-אובייקט יקר ערך חבוי), מניע את הדחף אל אותו אירוע ראשוני, שהוא המפגש שיצר, לא דבר אחר, מאשר טראומה.

אותו אובדן המניע את כפיית החזרה אל רגע ההתענגות הטראומתי, כלומר הדחף המחפש אולי את מקורותיו ההתענגותיים הדחוסים, נקרא אצל פרויד ״דחף המוות״. כל זמן שנשמרת ההחמצה, כלומר כשאין אפשרות להשיב את אותו אובייקט ליבידינלי אבוד, החיים נמשכים. כן, החיים הם החמצה. האקט היחיד שאינו מחמיץ, אומר לנו לאקאן, הוא ההתאבדות.

ואכן, המפגש החוזר של גולום עם הטבעת מוביל למותו.

כשביקש טולקין לתרגם את ספרו לגרמנית, דרש ממנו המוציא לאור הגרמני הוכחה לכך שהוא אינו יהודי. טולקין השיב שהוא מצטער שאין בשושלת משפחתו כל זכר ל״אנשים המוכשרים האלה״.

לא ניתן לבקש יותר מגוי, שאת יחסו המיוחד ליהודי, כלומר ״גזענות״ המבטאת עצמה באמצעות ההכללה (האנשים המוכשרים האלה), יהפוך למעין הערצה.

כמובן, שההוביט, כלומר היהודי, הוא זה שהופך לגוש של דחף לנוכח מפגש עם אובייקט ה״מעביר אותו על דעתו״, עד שהוא עצמו נהיה לחומר הליבידינלי ממנו עשוי האובייקט.

אפשר לומר, מעין חומר פלזמתי דוחה המוצא את סופו במגמה (לבה), שהיא כידוע חומר שבין נוזל למוצק. הטבעת אשר מקורה בהר הגזירה, שהוא הר געש, שבה אל מקורותיה. הדחף הגיע אל מכורתו ואל הנירוונה; אל אפס העוררות. וכך גם גולום שהפך להיות חלק ממנה.

זהו גם הרגע בו נעלם הפיצול, שהוא המאפיין המובהק של הסובייקט האנושי.

בימים אלה, כאשר האנטישמיות מרימה את ראשה מתוך תהומות הליברליזם המערבי הפרוגרסיבי; אני מוצא את היהודי בכל מקום. זאת הפרנויה שלי. לא ניתן להיפטר מהגזענות, מכל גזענות, כי היא תוצר כל מה שנופל משיח האדון המאפיין חברה כלשהי. ומה שנופל היא ההתענגות הדחפית המביישת, המיוחסת לאחר. כך זה. אלא, שטולקין, באמצעות ההוביט, עושה עם היהודי שבו סימפטום. הוא פשוט כותב אותו ומקבל הכרה בכתיבתו.

אלא שגם הוא אינו יכול להימנע מהמשאלה להיפטר, שלא לומר, ל״היפתר״ באופן סופי ממה שמייצג בשבילו את האובייקט ההתענגותי-ליבידינלי.

מכיוון שזה בלתי אפשרי, הוא מעדיף את הספרות הנותנת לתו ההתענגותי שלו חיי נצח, על פני אושוויץ. איש הגון ומוכשר.