אסתר ח"ג ויתקון

 על שתי נקודות אור בספר הפיכחון המר -'קהלת'.

 בתקופת הגאונים  קבעו  חכמינו ,איזו פרשה,

 מפרשות התורה יקראו בבית-הכנסת בכל שבת

 ושבת, ואיזה פרק מהנ"ך יקרא כהפטרה שלאחר

 קריאת הפרשה, ואילו מגילות מן הכתובים יקרא

 בחגים.

 כך, בפסח קוראים את מגילת (ספר) 'שיר השירים'

ובשבועות את מגילת 'רות', , בפורים את 'מגילת אסתר' .

ומגילת איכה ב- ט' באב.

בחג הסוכות, בני ישראל מצווים בתורה לחגוג בשמחה גמורה-

"ושמחת בחגך והיית אך שמח", נהגו באשכנז החל מתקופתו

של רש"י, שבשבת שחל בסוכות יקראו את מגילת קהלת,

 שעל פי המסורת נכתבה בידי שלמה המלך בזקנתו, המכונה

 במגילה קהלת.  קהלת הוא ספר המעורר מחשבות נוגות מאד.

 "הבל הבלים הכול הבל" מסכם שוב ושוב קהלת את חייו ואת

  וחוסר משמעותם ובכלל זה של כל אדם באשר הוא.

 ב-י"ב פרקים הוא מתאמץ לשכנע אותנו ,בדוגמאות רבות מן

 החיים, שאכן כמעט כל חיי האדם הם הבל אחד גדול, חסר

 טעם.

 מדוע נבחרה יצירה זו דווקא לקריאה בחג הסוכות המצטיין

 בשמחת אסיף פירות השדה, בעלייה לרגל לירושלים,

 ובזיכרון המתוק של ההשגחה האלוהית על עמו

ישראל מאז היותו לעם.  מיציאת מצרים, דרך ההליכה במדבר,

ובהמשך, בחיי העם בארצו. השגחה צמודה המסומלת במצווה

להקים סוכה ולשבת בה שבעה ימים.

 היהדות על מכלול יוצריה ביקשה לעצב  את חיי תרבות

והרוח רוח של עם ישראל  בדרך השביל הזהב.  בכל

אורחות חיוו. להרחיק את האדם ואת החברה היהודית

מקיצוניות,. כשם שבתקופת אבל אסור לבטא את צער

על מות אדם יקר וברוב בשריטת הפנים והגוף

 (איסור מהתורה) ויש לשבת רק שבעת ימי אבל על

 המת ולא יותר, כך גם יש לסייג את השמחה שמא

 תפרוץ כל גבול ותהפך להוללות ולהפקרות. לכן דווקא

בחג בו מצווים לשמוח, באה קריאת מגילת

קהלת, לעורר באדם מחשבות נוגות, ואלו ימתנו

את השמחה העלולה להתפרץ מעבר לגבולות הראויים.

 במגילת קהלת  אוסף הבחנות והנמקות על הבלות חייו

 ופועלו של האדם בכלל. המוות והזקנה מאיינים את הישגיו,

 ובכלל זה התודעה "שאין חדש תחת השמש" ואין לאדם

 במה להתגאות. אפילו לא לעשיר, החכם והמצליח מכל אדם

- שלמה המלך בכבודו ובעצמו.

 המלך משתף את קוראיו בהשגותיו הנוגות בדיבור אישי,

 בגוף ראשון על חוסר הטעם והמשמעות בכל הישגיו החומריים

 והשכליים, ובכללם התענוגות שרווה במשך חייו.

ובכל זאת, הוא שותל, בספרו, בפרק י"ב, מספר משפטים,

 שיש בהם כדי להאיר את חייו של אדם באור של צניעות והכרת

הטוב. אם נפנים אותם, יש סיכוי שנחיה ונהיה מאושרים,

ונזכה להכרת אלוהים בערך חיינו:

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה

 הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.  בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן

עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.  רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

 כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ

 כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

משפטים אלו אומרים, שבחיים הצנועים יש שמחה. דווקא

בפשטותם הגדולה ביותר. ובחיבור עם המזון הבסיסי, ועם

 האשה האהובה. כמעט אפס צפיות מן החיים. שווא הם

חזונות הגדולה, חזיונות ההישגים החומריים או השכליים.

 כולם הבל הבלים.  רק החיבור לטעם הפשוט של

החיים - לחם , יין, שמן, בגדים לבנים ( שהם הפשוטים

 ביותר, המסמלים טוהר מידות) במחיצת האישה

האהובה . אלו יבטיחו לאדם את אושרו !

 לכך, כל אחד צריך לשאוף. לכך כל אחד יכול להגיע.

לא צריך להיות - חכם,  בעל כשרון מסחרי, כשרון

טכני, דיפלומטי, פיסי או ייחוס משפחתי. כדי ממש

אורח חיים צנוע שכזה. צריך רק להתפכח ולהבין,

שרק אלו יבטיחו את אושרו. יחסכו ממנו מפח נפש,

לאחר המשפטים הללו ממשיכים הפסוקים לבטא

ראייה מפוכחת ומרה על החיים עד לסוף המגילה

כמעט. 

 שני המשפטים המסיימים את פרק י"ב, ואת המגילה,

מפתיעים אותנו-

 סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר,

 כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.  כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט,

 עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע.

 כאן מחבר ספר קהלת, מבין שבני האדם לא ישתנו.

 הם ימשיכו לשגות באשליות, בחזיונות גדלות. הם לא יסתפקו

 במועט הבסיסי והמאשר שהוא מציע בפסוקים שהבאנו לעיל

 מפרק י"ב. ולכן מה שנותר לו ,זה לסיים באזהרה- כל מעשיך,

 האדם, נשמעים ונשמרים. אלוהים רואה ויודע הכל.

 כל הפעלולים והמעללים שתעשה כדי להגיע לאותם יעדים

 מעוררי כבוד , שררה, והערצה, גלויים בפניו של האלוהים

 הרואה ואינו נראה.

לא תוכל להסתיר דבר. כך גם מעשיך הטובים. על כלל

פועלך בחיים  יביא אותך האלוהים למשפט.מתי והיכן

יערך המשפט, לא אומר לנו קהלת.

אמנם המגילה חפה מהטפת מוסר, אבל מהפסוקים מפרק י"ב

 שהובאו לעיל, נרמז שמעשי האדם הצנועים הם אלו הרצויים

 לאלוהים.

למרות האמירה השלטת במגילה, שחיי אדם אינם שווים

הרבה, והם אשליה עצמית עצובה, הנה הם בכל זאת שווים

מאד. בעיני אלוהים . ועל כן מעשי האדם מובאים למשפט

האלוהי.

התביעה המוסרית מן האדם נשארת, גם אם חיי האדם,

זמניים, מופרכים, וחשיבותם –הבל הבלים מכל בחינה

שהיא, פרט לבחינה המוסרית.