מאמר:

על הנשיקה הספרדית/ אבי גולדברג

צילום: אבי גולדברג

אין ספק שהיה משהו מרענן בתגובה הציבורית הנמרצת והחד

משמעית נגד הנשיקה הכפויה שהעניק יו'ר התאחדות הכדורגל

הספרדית לשחקנית נבחרת הנשים שזכתה בגביע העולם. יחד

עם זאת היה משהו נוסף בכך, איתות כושל של הגבר הספרדי על

רצונו במהפך. לא עוד התחככות בשוורים בפמפלונה עת -

הנשיקה לאישה הגיעה. ואולי מכיוון שהביטוי האישי האינטימי

אינו מוכר דיו להיספני הקירח מהכדורגל והשוורים ,התנהג

בגסות אינטואיטיבית של שור, ויכול שיש להעניק לו את הזכות

להתנצל ולחזור בתשובה בימים נוראים אלו.

אני מעלה שוב רשימה ישנה מעידן התמימות בו הנשיקה הייתה

עדיין מחווה חברתי מקובל בין תושבי המדינה שחשו בסולידריות

כאמרת ימים אלה 'אחים אנחנו'.

אין ספק שהמבע האנושי הבסיסי של מגע שפתיים לחלוחי הקרוי נשיקה

אינו זקוק להנהרה, כל דרדק בן יומו זוכה לחשיפת לחייו הוורדרדות לאין

ספור נשיקות אהבה, כל זוג צעיר שההורמונים שלו מתפרצים כגלעיני

רימון בשל של ירח תשרי מכיר את האקט הטבעי והמתבקש.

אבל כמו תמיד יש גם לנושא פשוט זה רבדים נוספים שאמנם אינם

נסתרים מין העין לחלוטין, אך משום מה אינם זוכים לדיון מעמיק הראוי

להם.

נתחיל אולי באנטי תזה לנשיקות האוהבים בנשיקה הדחויה . נשיקת

יאסר ערפאת . המנהיג הפתטי הצליח להמאיס על מיליוני בני אדם את

המגע האינטימי כאשר פניו עטורי הקוצים ושפתיו העבות נצמדו לפניהם

של מנהיגים, כאלה שתמכו בו וסתם כאלה שנקלעו למחיצתו. עדיין

מבחינה תיאורטית מה שאירע באינטראקציה שבין המנהיג הפלסטיני

לבין קורבנו היה אקט הנתפס כנשיקה אבל ההתייחסות אליה היא של

דחייה ומיאוס .

בין נשיקת האוהבים ונשיקת הזאטוטים הנפלאים לבין נשיקתו של

האיש בכפייה יש מרחב גדול של נשיקות שיש לדון בהן ברצינות ולהעמיד

להם מקום במרחב החברתי ולא להמשיך ולהתעלם מקיומן.

החברה האנושית מתחלקת לשלש דרגות של מבעי חיבה : חֶבְרוֹת

מנשקות ומחבקות ]ואם מדובר בכוהני דת גם סטירות מותרות[ , חברות

לוחצות ידיים או מקסימום הטופחות צ'פחה על הכתף וחברות בעלות

דרגות קור המסתפקות בקידה, הנפת כובע או ברכה ווקאלית . זוהי

חלוקה גסה אבל מקובלת של מחוות חיבה המקובלות .

העם הצרפתי הוא פרדיגמה לחברה מנשקת . בין אם מדובר בנשיקת לחי

אחת הרווחת בפאתייה הצפוניים של ארץ הגאלים או נשיקה אחת על כל

לחי ]סה"כ שתיים[ באזור איל דה פרנס ועד לארבע נשיקות בעת מפגש

ובעת

פסל החייל המנשק סרסוטה פלורידה צילם אבי

פרידה הנהוגות בדרום הפרובנסיאלי, המתבצעות על שתי הלחיים

לסירוגין פעמים, ימין שמאל ימין שמאל. ובנוסף ,השכלול אליו הגיעו

המנשקים הצרפתים במה שידוע כ"נשיקה צרפתית" המוכרת בעולם

יותר מהציטרואן ד.ס. כך או כך, צרפת מוכרת כמכה של הנשיקות .

ישראל לעומת זאת מצויה על קו התפר שבין הנשיקה האירופאית לבין

הנשיקה הלוונטינית. בין גינוני הנשיקה הצרפתית על כל גווניה הדקים

לבין חיבוק ונשיקה גברית המקובלת בשבטים השמיים האופפים אותנו

ממזרח דרום וצפון.

הנשיקה שהתגבשה במהלך המהיר מידי של שינוי פני החברה

הישראלית מחברה צברית קצרת ימים לחברה המבוססת על אדני ערוץ 0

ועל גינונים נרכשים בשפלת החוף בין אשדוד ונתניה אליה הגיעו אחינו

מגלות צרפת, ובהשראתם נגנזה הטפיחה על השכם הצברית וקריאת

"אהלן, אהלן" ולחיצת היד הצברית המזיעה והומרה בתערובת נשיקות

בסגנון שטרם התגבש לחלוטין .התוצאה היא "נשיקת סחבק", תערובת

מבוישת של נשיקות בעלות אופי מהסס . המנשקים שגדלו על לחיצות

ידיים אינם יודעים מי מנשק את מי ועל איזו לחי וכמה פעמים ומתי.

למנשק הישראלי אין מדריך או מנטור שידריך אותו מלבד כמובן אחינו

הצרפתים .

מי באמת צריך להתנשק ומתי? חברים ותיקים הנפגשים מידי יום שישי

מתנשקים? ואם מגיע גם אורח נספח לראשונה גם הוא מנשק ומנושק?

מפגש בבית קפה בין חברות מחייב נישוק? גם אם כתוצאה ממנו

מתהפך שולחן הקפה?

בכניסה לבית קברות מתנשקים או רק מוסרים זר פרחים מיד ליד?

יושבי שבעה מתנשקים עם המנחמים, עם חלקם ?

והשאלה הגדולה באמת שאיש אינו מעיז להעלות לדיון, האם בין חודש

יוני לאוקטובר ראוי, רצוי, ובכלל מותר לנשק?

האם לחי דביקה או בית שחי מצחין בקיץ ישראלי אינו מהווה לגיטימציה

להשהיית הנישוקים עד לאחר היורה?

ברור שבמסה קצרה ושטחית זו אין מקום להשיב על כל השאלות אלא

רק להציפן ולעורר את הדיון בהן. אלא שפטור בלא כלום אי אפשר כלפי

הקורא שטרח והגיע עד הלום, לכן אביא מספר דוגמאות לנשיקות

הרווחות במרחב הישראלי שבין הים לקו הירוק. לא בדקתי את הנושא

מעבר לקו הירוק באשר החברה' שם כל הזמן בתנועה ממקום למקום

וכפי שמדווח בחדשות מפעם לפעם הם עדיין נמצאים בעידן האבן.

כלומר עוסקים בהשלכת אבנים איש על רעהו, ואין דעתם נתונה לנימוסי

חברה .

נשיקת דודה חווה : השם לנשיקה זו בא מניסיון אישי אבל הוא

אוניברסאלי. בכול משפחה טובה יש דודה אחת לפחות גדולה שופעת

וסמוקת שפתיים זו שהלנה רובינשטיין ואליזבת ארדן מקדישות להן את

רוב קווי הייצור של שפתונים מגוון אדום דם מוחלט.

הדודה היא אישה חמה טובת לב המביעה את רחשי ליבה בשפתיה,

בהטבעתן על לחיי כל ילדי המשפחה שטרם עלו לתורה. החיבוק האוהב

שלה משאיר אחריו בד"כ לחי מרוחה בשָׁנִי וניחוח בושם עז שאינו

מתפוגג גם לאחר מקלחת..

נשיקת הדוד חיים: שוב השימוש בניסיון אישי מקל על הכללה מתבקשת

. הדוד חיים הוא בדרך כלל איש מבוגר שאולי היה בעברו צעיר אבל

לחיינו הוא נכנס כחרמן מבוגר שהפסיק לנשק את אישתו לפני שני

עשורים לפחות והוא מנצל כל אירוע חברתי משפחתי לנשק את החלק

הצעיר במשפחה שנע בחן מסביבו. הוא לא בוחל בכלה ערב חופתה או

בחברותיה אותן אינו מכיר כלל, אך השמחה והתרוממות הרוח באירוע

החברתי בו הוא נמצא, בר מצווה או ברית המילה, משמש לו כעילה

להביע את רגשותיו בנישוק אבהי מזויף.

נשיקת הממוש והביוש: סדרות הטלוויזיה ודימויי סלבריטאים מהגיגית

החברתית, יצרו אצל הדור הצעיר הגדל במחוזותינו מודל לדבק חדש

סמיך ולח המשמש אותם בכל מפגש בין ממוש לנשמה, מתחיל ומסתיים

בגיפופים ונשיקות בין בנות אותו מין ובין בני זוג משני המינים תוך

פליטת צווחות שמחה מדומות והארת פנים מלאכותית ולעניינינו,

נשיקות לחיים רבות, ונשיקות פרידה מלוות בצריחות "ביוש" .

פתחתי בפני הקורא הנאמן פתח צר וצנוע למחשבה אודות הנשיקה

במקומותינו והרשות נתונה בידו להמשיך ולפתח את הנושא כאוות נפשו