על פרשת "וזאת הברכה"/ פרופסור  דוד א' פרנקל[1]

הברכה

    כל ימיו פעל משה בשליחות אלוהים, אלא שהפעם, ביום האחרון לחייו, מברך משה את העם ביוזמתו, כראש משפחה הנפרד מצאצאיו. הפסוק הראשון בפרשה, מבהיר לנו שאלו הם דבריו אותם הוא עומד להשמיע מיוזמתו: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתו" (לג, א).

   משה מזמין את כל בני ישראל להתאסף ולהאזין לברכתו, ומשבח אותם על התנהלותם מאז ההתגלות בסיני עד התכנסותם כעת (לג, ב-ה):

יְהוָה מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ,

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ.

מִימִינוֹ אֵשׁדָּת לָמוֹ.

אַף חֹבֵב עַמִּים, כָּל־קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ,

וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ.

תּוֹרָה צִוָּה־לָנו מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ,

בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

 

      לאחר הפתיחה החגיגית מתחיל משה בברכותיו לשבטים. בעוד שיעקב בירך את שנים עשר בניו לפני פטירתו, ברכתו של משה היא לשנים עשר שבטים, מהם עשרה, לאחר השמטת שמעון ויוסף, והוספת שניים מנכדי יעקב – אפרים ומנשה – בניו של יוסף.

 

     משה חרד לגורלו של שבט ראובן. הוא חושש שהשתקעותו ממזרח לירדן, עלולה להביא להכחדתו. ברכתו למעשה אינה אלא משאלה: "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" (לג, ו).  

    לאחר מכן מברך משה את שבט יהודה שהיה בנו הרביעי של יעקב. בברכתו פונה משה לאלהים ומבקשו להיענות תמיד לפנייתו של שבט יהודה. שבט יהודה ילחם באויבי עמו ואף יזכה לעזרה מבני השבטים האחרים בצאתו למלחמה: "שְׁמַע יְהוָה קוֹל יְהוּדָה, וְאֶל־עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ. יָדָיו רָב לוֹ, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" (לג, ז).

    בברכתו לשמעון ולוי, הביע יעקב את כעסו על התנהגותם עם בני שכם בפרשת דינה. לעומתו, משה מתעלם מבני שבט שמעון כנראה מחמת התנהגותו של זמרי בן סלוא נשיא בית אב בשבט שמעון ואחריותו למגפה בשיטים. לעומתו מהלל משה את התנהגותם של בני שבט לוי, שהם בני שבטו והנושאים בכהונות הכוהנים והלויים, בכך שלא השתתפו בתלונת בני ישראל על המים ברפידים. משה מברך את שבט לוי שתפקידו יהיה מהחשובים, אם לא החשוב ביותר, שאף כי לא נקבעה עבורו נחלה בה יגורו בניו דרך קבע, השפעתו תשתרע על פני כל הארץ וקבע: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל. יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל־מִזְבְּחֶךָ.  בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה. מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו, וּמְשַׂנְאָיו מִן־יְקוּמוּן" (לג, י-יא). 

     בהמשך ברכתו נראה כאילו הקדים משה את בנימין ליוסף. בברכתו לשבט בנימין אומר משה: "יְדִיד יְהוָֹה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל־הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" )לג, יב), ואז עובר לברך את בני יוסף, אפרים ומנשה – הצעירים מבנימין: "לְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת יְהוָה אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת וּמִמֶּגֶד – תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד – גֶּרֶשׁ יְרָחִים,  וּמֵרֹאשׁ – הַרְרֵי־קֶדֶם וּמִמֶּגֶד – גִּבְעוֹת עוֹלָם וּמִמֶּגֶד – אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן שֹׁכְנִי  סְנֶה. תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. אך באשרּ לנחלתו, מבהיר הוא שלצאצאיו תהיינה שתי נחלות – אפרים ומנשה: "מְכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח, יַחְדָּו אַפְסֵי־אָרֶץ,  וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" (לג, יג-יז).

     את שבטי זבולון ויששכר כורך משה בברכה משותפת: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים, הַר־יִקְרָאו שָׁם, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי־צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל" (לג, יח-יט).     

    לאחר מכן עובר משה לברך את צאצאי יעקב מבלהה ומזלפה. ראשון לברכה הוא גד, בנה של זלפה, שהיתה  שפחתה של לאה, ולאחר מכן את דן, בנה של בלהה, שהיתה שפחתה של רחל.

      בברכתו לשבט גד אין משה מביע כעס על שחבר לראובן והתיישב מזרחית לירדן. יתכן שקיווה  שבעת הצורך ייחלצו בני שבט גד לעזרת העם, אלא שהמציאות הייתה שונה. שני השבטים עם מחצית שבט מנשה, שהתיישבו מזרחית לירדן, פרשו וכעבור זמן אף הוגלו כמדינה נפרדת: "וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה" (דבה"י א, ה, כה-כו).

    את דן מכנה משה "דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן־הַבָּשָׁן" (לג, כב), כינוי המזכיר את "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" מברכת יעקב ליהודה (בראשית מט, ט), אלא שכאן משה מכוון לכך ששבט דן יעקור ממקום מושבו המקורי לאזור הבשן ובו יכריע את אויביו.

    הקשר בין ברכותיו של משה למיקומם הגאוגרפי של הנחלות בולט בברכותיו לנפתלי  – "נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהוָה, יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" (לג, כב) ולאשר – "בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר – יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ"  (לג, כד).  

     את ברכותיו מסיים משה בכעין שירה (לג, כו-כט):

 

אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן.

רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ – וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים.

מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם – וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם,

וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב – וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד.

וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח – בָּדָד עֵין יַעֲקֹב,

אֶל־אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ – אַף־שָׁמָיו יַעַרְפוּ־טָל.

 

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

מִי כָמוֹךָ – עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה,

מָגֵן עֶזְרֶךָ – וַאֲשֶׁר־חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ,

וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ – וְאַתָּה עַל־בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.

 

     מייד בסיימו את ברכתו "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל־הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת־כָּל־הָאָרֶץ, אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן, וְאֵת כָּל־נַפְתָּלִי וְאֶת־אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל־אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן, וְאֶת־הַנֶּגֶב וְאֶת־הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד־צֹעַר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" (לד, א-ד).

 

מותו של משה

 

     בהבדל מסיפור מותו של אהרן, בו היו עדים שהיו יכולים להצביע ולתאר את מקום קבורתו, לא נכח בן תמותה בעת מותו של משה. בכך נמנעו פולחן אישיות ועליה לקברו. זהותו של מי שכתב את הפסוקים האחרונים, לרבות תיאור קבורתו – תישאר עלומה שלעולם לא תהיה עליה תשובה. יתכן שיהושע בן נון כתב זאת כפרי השערתו:

 

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל־פִּי יְהוָה,

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע־אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וּמֹשֶׁה בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא־כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא־נָס לֵחֹה.

וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.

 

     יהושע הבין שעם סיומה של תקופת האבל חובה להמשיך מיד בעלייה לארץ. המתנה עלולה להזיק כי תיתן הזדמנות להתארגן ולשנות את תוכניתו המקורית של משה, או אולי אף למרוד. על כן, מיד בתום שלושים ימי האבל "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה" (לד, ט).

     הפרשה מסתיימת בדברי הספד קצרים וממצים, שאין כמותם לסיכום חייו של משה (לד, י-יב) ויתכן שיש לייחס את כתיבתם ליהושע:

לֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל־פָּנִים,

לְכָל־הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל־עֲבָדָיו וּלְכָל־אַרְצוֹ

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל.