מאמר:
הציירת הותירה מורשת לדור הבא/ הרצל חקק
שפרה חרלף, נשאה בחייה את סיפור התקומה. בציוריה ביטאה את הסיפור שלה, ומי שנכבש בקסם הציורים הבין, זה הסיפור של כולנו.
שפרה חרלף הציירת הלכה לעולמה בסוף חודש אב, בל' באב תשפ"ג.סיפור חייה של שפרה חרלף מעוגן בנוף חיפאי ציורי, בשכונת המעיין. הצריפים של השכונה נראו יחדיו כפינת חלומות כפרית. היו צריפים יפים לתפארת, והיו צריפים, שהקרינו פשטות וענווה.
הצריף של דוד ופסיה קמינסקי היה פשוט ומקסים. השניים גידלו לתפארת את בנם יצחק ואת הבת שפרה.
ההורים טיפחו את חלקת אלוהים הקטנה שלהם. הצריף כלל שני חדרים, מטבח, חדר אמבטיה ומרפסת. החלונות לכיוון הים והנמל קסמו לכל המבקרים בביתם. האב דוד קמינסקי בנה את הצריף ודאג לשפץ אותו מפעם לפעם. בקומת המרתף יכולתם לשמוע את הקרקור של התרנגולות. בפרוץ מלחמת העולם השנייה בנה דוד קמינסקי מקלט יפה - ובו ספסלי עץ וחלון שפנה לים.
שפרה נהגה לספר, כי האם פסיה נהגה לרדת לשוק הערבי 'החיזבה', לקנות מצרכים למשפחה. מדי פעם קנתה עוד תרנגולת מטילה, שכן הביצים היו חלק חשוב בכלכלת המשפחה. לבת שפרה יועד תפקיד חשוב – היה עליה לבדוק את התרנגולות, לבחון אם התרנגולת עומדת להטיל ביצים. כמובן, לשמור על הביצים בסלסלת מיוחד, מרופדת. בחלוף הזמן דאגה האם פסיה, שהתרנגולת תדגור על הביצים. שפרה סיפרה שרק לדוד זאב הייתה המומחיות לבדוק את מצב הביצים – וכאשר שיער שהן עומדות לבקוע – היה הדוד דואג לקחת את הביצים ולהניח אותן בקערת מים חמים. זו הייתה שעת השין של הדגירה, ומתוך הביצים בקעו אפרוחים לקול מצהלות בני הבית.
יצחק ושפרה אכן ינקו אווירה כפרית ושתו את הסיפור הציוני ממקור ראשון. ליצחק ניבאו גדולות. פעילותו לאורך ימי נעוריו, החברות בארגון ההגנה. יצחק הקרין מנהיגות. מי שקורא ביומניו של יצחק קמינסקי, מגלה שם תורת חלוצים אותנטית, יעדים של ציונות טהורה.
התפקידים שמילא יצחק קמינסקי בהנהגת היישוב הועידו לו מסלול קידום לאומי. בשנת 1946 יצא בשליחות הסוכנות היהודית למחנות העקורים – והסיפורים שאותם תיעד – השפיעו על המשפחה, וכמובן - על אחותו שפרה, שראתה את ההיסטוריה הלאומית נרקמת מסביב. האח היה אכן מודל להערצה. יומניו ליוו את חייה, היא הפנימה הכול. הסיפורים, שסיפר על המפגש עם האחים העקורים במחנות, תמיד שבו אליה, לא נשכחו לעולם.
סיפורו של האח יצחק קמינסקי
יצחק קמינסקי היה גיבור אמיתי. הקשר ליהדות הגולה היה עז ואמיץ. הקשר עם העקורים ליווה את כל חייו. את היעדים שהציב לעצמו. שפרה אחותו ידעה להנחיל את סיפורו כסיפור מעורר השראה.
סיפורו של יצחק קמינסקי היה סיפור של חלום, שנגדע באיבו. היציאה לדרך הסתיימה באורח מר. השיירה שיצאה ליחיעם כדי להגן על יישובי הגליל עלתה על מארב. יצחק קמינסקי נפל בקרב.
יצחק קמינסקי מונצח לדורות באנדרטה לנופלי שיירת יחיעם. לא יישכח מסיפור חיינו היום הנורא – ט''ז באדר ב' תש''ח - 28 במרץ 1948. הדרך מנהרייה ליחיעם הפכה לזירת דמים. סיפורו של יצחק קמינסקי הוא סיפורו של דור: עידן של צעירים חדורי אידיאלים ותודעת שליחות.
במשך שנים חינכה אחותו שפרה קמינסקי-חרלף את ילדיה לנצור את זכרו של האח היקר, לזכור את אמונתו, שיש לחיות למען האומה, למען הערבות ההדדית, למען קיום המדינה.
יצחק היה איש ציבור בכל רמ''ח אבריו, ומנעוריו תרם לכלל. בשנים 1946-1947 היה שליח של הסוכנות היהודית במחנות העקורים בגרמניה. כשחזר יצחק מן המסע המרגש - חיפש אתגר חלוצי והצטרף לקיבוץ. כעבור זמן נקרא לתפקיד של הנהגה – כאשר נבחר לבנות את המשמרת הצעירה של מפלגת פועלי ארץ ישראל בחיפה. באותה תקופה ניבאו לו גדולות ונצורות, והתחושה היא, שאלמלא מותו היה יצחק ממשיך לתפקידים בהנהגת היישוב.
ציוריה של שפרה תיעדו הכול. היא שכלה את אחיה ואת אביה, ולימים הלכה האם לעולמה, בשברון לב. שפרה נותרה בודדה, ללא משפחתה. כעלמה צעירה, היה עליה להאמין, ששרדה בעולם כדי לבנות עולם חדש. היא נשבעה לעצמה, שעליה להמשיך להנחיל את המורשת של ההורים ושל האח – לדור הבא.
יצחק קמינסקי הכיר לאחותו שפרה את חברו הטוב עמירם חרלף – ואכן הקשר קרם עור וגידים. שפרה ועמירם כבנים למשפחת חלוצים – הקימו משפחה לתפארת – ואת עיקרי החינוך לאהבת הארץ הנחילו לילדיהם.
סיפור אישי שהוא סיפור של עם
ציוריה של שפרה מספרים את סיפור חייה, את הסיפור של שכונת המעיין. הנה הגברת גבאי בביקור אצל משפחת קמינסקי – ברקע בולט פאוזי מחלק המים. הנה העולם התמים שלא יישכח: יום המקלחת - גיגית, אמבטיה מלאה קצף. לא תוכלו לשכוח את מוכרת הביצים משכונת המעיין, מאחוריה עגלה וחמור לבן. העגלון עוטה כובע רחב תיתורת. הביטו בציורים שובי הלב: הנה יום כביסה בשכונת המעיין, הצריף הנפלא והמדרגות המובילות אל הבית. חבלי כביסה מאותם ימים, הכול מטפטף, טללי ימים של תקומה וגאולה.
מול קבוצת הצריפים בלט הבית הלבן והמפואר של משפחת שטרית, והציור מבליט את השביל, שמפריד בין הצריפים לבין הבית הלבן ביופיו. ילדי השכונה בתווך נהנים מכל העולמות. אווירה של ילדות, כמו אותם ילדים משביל קליפות התפוזים.
לא תופתעו, אם תמצאו את ציור החתונה – החתן והכלה, בני משפחה וחברים סביבם, ממרחק מצד שמאל שולחן מלא מאכלים מוקף ילדים.
הנה תמונת ילדות, שמתארת את מדורת ל"ג בעומר, והנה ציור הרחצה בחוף שמן. בקיץ ירדו ילדי השכונה אל חוף הים הקרוב. היהודים קראו לו 'חוף שמן' – ואילו בפי הערבים היה החוף מכונה 'ארד אל ראמל'. בתרגומו – חוף החול. זה היה חוף שקט, הילדים נהנו לשחק בחול הלבן, לחוש השראה לנוכח קסם הים הרגוע.
הדור הזה ידע ליהנות גם מן התרבות המערבית - ושפרה היטיבה לצייר את קולנוע האמפיתיאטרון ששכן ברחוב החלוץ. על המסך תראו את צ'רלי צ'פלין בשחור לבן. הסרט אילם, גם הציורים. אבל מנגינת הלב ממשיכה לפעום בין הצבעים והקווים השחורים.
הציורים אכן מותירים חותם, מספרים לנו את מסלול חייה של שפרה קמינסקי-חרלף, ואפילו מאירים לנו ניצוצות מאותו עולם הילדות, זהרורים של שכונת המעיין, הבית שבו גדלה בארץ ישראל הישנה והטובה.
לאורך התקופות הציגה שפרה תערוכות שונות. ראינו אותה בתחילת הדרך מציירת בעיפרון, בפחם, - ואחרי זה עקבנו אחרי ציוריה בשמן, במים, בגואש, בפנדה ובאקריליק. בין לבין קלטנו ציורים שלה, שהיו רישומי נופים תוך כדי טיולים בארץ ובחו"ל.
תערוכות היחיד – עולם יחיד במינו
תערוכות היחיד שלה חשפו ארבע תקופות וארבעה כיווני יצירה. לתהודה מיוחדת זכתה תערוכת היחיד שלה, שהייתה מופת של נוסטלגיה צרופה, שמה אמר הכול – "הזמן שהיה". יש כאן סוג של סימן, של קריאת כיוון: לא הזמן הוא החולף, אנחנו החולפים.
מי שמביט בציורי הילדות של שפרה חרלף מרגיש, שהוא קורא סיפור, אין זה ציור בלבד, זו צלילה לעולם של אסוציאציות וזיכרונות ילדות. התמימות והטוהר מקרינים ניצוצות זוהר מאותו עולם אומנותי מלא קסם.
הנה לנו תיאטרון של הזמן. כן, אפשר להנחיל מורשת וציונות דרך סיפור החיים. הערכים, שהקנתה לילדיה, אכן העידו על יופי רוחני, על אהבת הארץ, ערכי המשפחה. הקסם של שכונת המעיין ליווה אותה כל ימיה, והציורים אכן מציירים מציאות דרך עיניים של ילדה,\\ שחזרה לעולם האבוד.
הנה האצילות השורה על הדמויות, הנה הלובן של הגאולה מעל בית החולים, וזה גן הילדים השוקק, ואיזו תפארת פסטורלית נוגהת בשדרת העצים. ולבדו הספסל, כמה זיכרונות מלווים אותו. הוא לא שכח. גם הציירת המוקסמת.
הכול חוזר לחיים כמו בסרט אילם. השילוב בין סיפור לציור הופך להיות סוג של דו- שיח בין מדיות שונות. אפשר לומר – שאצל שפרה חרלף – השפה בכלל היא נושא הציורים, וזה סוג של רפלקציה: היא מתבוננת בדרך התקשורת עם עולמה ועם הצופים בציוריה.
הן בספרות והן באמנות בכלל, בציור ובשאר ענפי האמנות – אנו האמנים יוצרים ביטויים חזותיים או מילוליים, ביטויים המשקפים תקוות, השקפות, ערכים. ציוריה של שפרה קמינסקי חרלף כמו אומרים – הזיכרונות חיים תמיד. זו דרכו של היוצר להנציח את חייו, את אומנותו.
תרצו, יש כאן סיפור חיים של עַם, סיפורה של הציונות, התמימות שהייתה, החלומות שהיו - ואיפה אנו היום. היא רואה את הכול בציוריה. הרוח והחומר , מוחשיות וחושניות. במכחול קסם ידעה שפרה לתאר לפנינו גן עדן אבוד, מסע בעקבות הנפש. רצון להשיב עולם אבוד לקדמותו. ואנו בני הדור הזה נשאב מן המעיין, גם מן הדמיון ששב משכונת המעיין. נרווה מכל היופי הזה ונדע – אלה הערכים שעליהם ראוי לחנך דור שלם, את הדור הבא.
