רשימה:

שירה זו בדידות שמחפשת מילים/ משה שפי

 

כך מגלה לנו המשוררת שירה בשירה שירה (עמ׳ 39).

ספרון השירה הצנום הזה הוא מעט המחזיק את המרובה. הוא ״נקודה בזמן״.

מהו זמן ? האם הזמן הוא בר-משא ? האם הוא קיים בכלל ? האם זמן נתפש בשכל, בנפש או בחושים ?

כך או כך, זה דבר שחולף לנגד עיניך המשתאות והמפוחדות. בפארפראזה לדברי אלוהים למשה : רק את אחוריו אתה מסוגל לראות. פניו תמיד ממך והלאה.

זוהי החרדה הקיומית המלווה בני אנוש מאז ומתמיד. כך נולדו דתות ואמונות וכך בקעה שירה ממעמקי הנפש והתמזגה בתנועת הזמן.

אצל שירה, הנפש נעה בחלל הזמן, היא נקודה בזמן האימתני הזה והבלתי נתפש. היא מחפשת כל העת את עצמה בין ים מחוייבויות היומיום, בין היותה אם ורעייה ועקרת בית, לבין היותה נפש רגישה במיוחד, נפש הכמהה להיחלץ מדי פעם מהמקום שאליו היא מורגלת, מקיבעון ה OCD (עמ׳ 14).

והנה רגע  לפני שהיא טובעת בין גלי הסער, היא שולחת מנפשה גלגלי הצלה בצורת מילים, לפעמים שברי משפטים ולפעמים הגיגים ורסיסי תובנות, ״כותבת כרגיל את מה שעולה״ (עמ׳ 16). ועם המילים היא עולה ונחלצת מיוון המצולה.

שירה נותנת ערך לכל הדברים. ככל שהמילים חשובות (״שיחה תורמת למשמעות, לחיוניות״), עדיין יש והשתיקה חזקה מהן (עמ׳ 7). אין כמו אהבה ופירגון, באלה צריכים לגלות נדיבות, היא אומרת (״היום הוא יום המחמאות״).

 היי/היה מי שאת/ה ואל תהסס/י לרקום חלומות וללכת בדרכך הייחודית (״אם אתה רגיל״), אינך צריכה שכולם יאהבו אותך (עמ׳ 18).

שירה רגישה מאד כלפי הזולת ומבינה אותם :״אם נבין שאנשים עושים דברים בעדם ולא נגדנו אולי זה יקל עלינו״ (עמ׳ 23). היא נפעמת מאנשים שאוהבים אותה כמו שהיא : איך זה ״שמישהו מדהים כמוך רוצה אותי ?!״ , היא תוהה.

ואיך לא ? אנחנו עונים.

שירה אוהבת את החיים ואוהבת בני-אדם, ואנחנו אוהבים אותה.

״ולאהוב זה להסתכן שיום אחד זה ייגמר״ (עמ׳ 51).