היא ישבה מכונסת, קוקו אסוף בקפידה, שתי סיכות, ז'קט שחור משדר עסקים, משקפי שמש. האוטובוס עצר בתחנה והוא עלה, דובי כמו הכלב שאיתו. גם לו היו קוקו ומשקפי שמש אבל הם שידרו בדיוק את ההפך: זריקות מחושבת. הוא היה שמנמן, וכמוהו הכלב השעיר עם מחסום הבד והעיניים הטובות.

התיישב לידה, כתפיים רחבות מאיימות לגעת בשלה, חודרות לתחומה. היא התכווצה קצת, נדבקה לחלון, בגוף ובמבט. מצטמצמת, מנסה לשמור על מרחב מחיה סביר.

הכלב לא מצא מנוחה. קם והסתובב לכאן ולכאן, ובסוף התיישב לרגליה.

"זה מפריע?" שאל בניסיון שקוף לפתוח בשיחה.

"בינתיים לא," ענתה בהתרסה.

הוא הגניב לעברה מבטים חטופים והיא המשיכה להיצמד לחלון כאילו חייה תלויים בכך.

אבל פתאום החליטה לשנות כיוון ופנתה אליו. אין כמו כלב שעיר עם מבט רטוב כדי לשבור את הקרח. שאלה אותו משהו על הכלב, והוא נידב מיד הסבר מפורט על הביקור אצל הווטרינר בבוקר ועל האיחור לעבודה.

"איפה אתה עובד?" שאלה בעניין לא צפוי.

"קזיטה" ענה בהתרברבות לא מובנת.

"מה?" לא היה לה מושג על מה הוא מדבר.

"זה בר בנמל יפו, ממש בכניסה."

"אה."

"יהיה לו מעניין," תירץ בהתנצלות את הצטרפות הכלב ליום העבודה.

היא חזרה להיוועץ בחלון. גירדה קצת ליד האוזן ומיד בדקה ממצאים מתחת לציפורן. ניגוד מגוחך ללבוש הרשמי ולמראה המלוקק.

"איכפת לך?" שאלה פתאום והצביעה על הכלב שנצמד לרגליה. "השערות, ויש לי ריאיון עבודה."

הוא נדהם קצת מהחשיפה המפתיעה.

"בטח, בטח, שיהיה בהצלחה." ומשך משם את הכלב אל המעבר. הכלב לא נראה מרוצה, והמשיך אל הספסל האחורי, טיפס עליו והתיישב ליד החלון, מלחית ונוטף ריר.

בעליו הדובי הצטרף אליו בלית ברירה.

"יו, איזה מקסים הוא, אפשר לצלם?" שאל פתאום בחור שישב ספסל או שניים לפניו, ושלף סלולרי.

הוא נעמד במעבר, ניסה לייצב את עצמו תוך כדי נסיעה מטלטלת, וצילם כמה תמונות. "יש לו עיניים של ילד," התפעל בילדותיות.

המרואיינת עם הז'קט התרווחה לה קצת בינתיים, אבל המשיכה להסתכל באדיקות החוצה, כמו תיירת מתפעלת מנוף אורבני זר. אולי זה עוזר להרגיע מתחים?

האוטובוס נעצר, הקול הנשי הכריז על התחנה ושני הדובים, הבחור וכלבו, עשו את דרכם אל הדלת. "בהצלחה בראיון" הוא זרק מהפתח במבוכה, ומיד נגרר בכוח אחרי הכלב ששעט אל החופש.