שיר:

גשר האנחות/ תומאס הוד מאנגלית שמעון גינצבורג

 

עוֹד אַחַת סֹעֲרָה,

 

יָגְעָה בַבּוּז,

 

דָּחֲקָה קֵץ, נִמְהֲרָה

 

הָלְכָה לָמוּת!

 

 

בְּחֶמְלָה קָחוּהָ!

 

מַה־יָּפָה וְרַכָּה הִיא.

 

גִּזְרָתָהּ כֹּה דַקָּה הִיא –

 

זְהִירִים שָׂאוּהָ!

 

 

הַשְּׂמָלוֹת – מַה־תֶּחְזוּ בָהּ?

 

כְּתַכְרִיכִים נֶאֶחְזוּ בָהּ;

 

מֵהֶן, בְּלִי חֲדָל,

 

מְטַפְטֵף הַגֶָּל;

 

הַעֲלוּהָ מִיָּד,

 

הָעֲלוּבָה, הַנַּאֲוָה,

 

הַעֲלוּהָ בְּאַהֲבֶָה,

 

בְּלִי גֹעַל וּשְׁאָט. –

 

 

אַל תִּגַּע יַד תָּהֳלָה

 

בִּמְשׁוּיָה וּמָעֳלָה,

 

בְּכוּ לְצָרָה, בָאָה לָהּ,

 

בְּרַחֲמִים וּבְתֹם;

 

אֵין פְּגָם לֹא יִישַׁר בָּהּ,

 

כָּל אֲשֶׁר נִשְׁאַר בָּהּ

 

טָהוֹר כַּיּוֹם.

 

 

אֵל חֲקִירָה וְאַל דְּרִישָׁה

 

בִּמְרִי נֶפֶשׁ אִשָּׁה,

 

דָחֲקָה בְּפִשְׁעָהּ

 

הַקֵּץ וַתִּסָּפֶה;

 

כָּל כֶּתֶם הֵסִיר בָּהּ

 

מָוֶת וְהוֹתִיר בָּהּ

 

רַק אֶת הַיָּפֶה.

 

 

עוֹד, בְּכָל פְּשָׁעֶיהָ,

 

כְּבוּדָה בַת־חַוָּה הִיא –

 

מְחוּ מִשְּׂפָתֶיהָ

 

מֵי־טִיט נוֹטְפִים: זַעֲוָה הִיא

 

 

וּרְאוּ הַמַּחְלָפוֹת,

 

עַרְמוֹנִיּוֹת, יָפוֹת,

 

מִן הַמַּשְׂרֵק הִתְחַמְּקוּ;

 

עֲשׂוּ שַׂעֲרוֹתֶיהָ,

 

עֵת הֶגְיוֹנוֹת יִתְעַמְּקוּ:

 

אֵי בֵית־אֲבוֹתֶיהָ?

 

 

מִי הָיָה אָבִיהָ?

 

וּמִי הָיְתָה אִמָּהּ?

 

יֵשׁ אָחוֹת אוֹהֶבֶת לָהּ?

 

וְאָח, יַזִּיל דִּמְעָה?

 

אוֹ יֵשׁ מַחֲמַד־עַיִן לָהּ,

 

מִכֹּל יָקָר בַּחַיִּין לָהּ –

 

וְאֵין גּוֹאֲלָה עִמָּהּ?

 

 

אֲבוֹי, כִּי אֵין צְדָקָה

 

בָּאָרֶץ, כִּי פָקָה.

 

הִיא בָאָה־לָהּ, יָצְאָה־לָהּ

 

בִּכְאֵבָהּ וּרְעָבָהּ –

 

וּבְעִיר אַלְפֵי רְבָבָה

 

כָּל בַּיִת לֹא מָצְאָה לָהּ.

 

 

לֵב אֲחוֹתָהּ, אָחִיהָ,

 

אַף לֵב אִמָּהּ, אָבִיהָ,

 

הָפַךְ, נִצַּב כַּצָּר:

 

הָשְׁלְכָה אַהֲבָה

 

אֶל קִבְרוֹת־הַתַּאֲוָה;

 

גַּם אֵל לָהּ, בְּדַאֲבָהּ,

 

נִדְמֶָה כְמוֹ זָר.

 

 

מְקוֹם שָׁם בְּמַיִם עַזִּים

 

אַלְפֵי אִשִּׁים מִזְדַּעְזְעִים,

 

אוֹרִים נָעִים סְחוֹר־סְחוֹר

 

מֵחַלּוֹנוֹת־עֲלִיּוֹת

 

וּמִמַּרְתְּפֵי־תַחְתִּיּוֹת –

 

שָׁם עָמְדָה תוֹךְ תְּהִיּוֹת,

 

אֵין־מָעוֹן בְּלֵיל־שְׁחוֹר.

 

 

רוּחַ־צִנָּה מְיַלֶּלֶת

 

שֶׁל אֲדָר הִרְעִידַתָּהּ,

 

וְלֹא צוּלָה מַאֲפֶלֶת

 

בְּתַחְתִּית־גֶּשֶׁר מִלְּמַטָּה:

 

דַּעְתָּהּ נִטְרָפָה

 

מֵחַיִּים וּשְׁאוֹלָם,

 

בִּתְהוֹם, סוֹד מְעֻלָּפָה,

 

הִתְנַפֵּל נִכְסָפָה – בָּרֹחַ, פָּסֹחַ

 

עַל מִפְתַּן הָעוֹלָם!

 

 

קָפְצָה מֵרֹם

 

בְּאֹמֶץ, וְאִם סָעַר

 

קַר כִּכְפוֹר נָהָר –

 

אֶל תּוֹךְ פִּי הַתְּהוֹם.

 

שָׁעֵר זֶה, רְאֵה־נָא זֶה,

 

קַל־רֹאשׁ, בַּחֵטְא חַי!

 

רְחַץ בָּזֶה, שְׁתֵה־נָא זֶה,

 

אִם תּוּכַל, אֲזַי!

 

 

בְּחֶמְלָה קָחוּהַָ;

 

כֹּה יָפָה וְרַכָּה הִיא,

 

גִּזְרָתָהּ כֹּה דַקָּה הִיא –

 

זְהִירִים שָׂאוּהָ!

 

 

אֶת יְצוּרֵי־בְּשָׂרָהּ,

 

עַד לֹא קָפְאוּ בַּקָּרָה,

 

בְּנִמּוּס, בִּנְעִימוּת

 

יַשְׁרוּ, הַחְלִיקוּ־נָא,

 

אֶבְלָם הַמְתִּיקוּ־נָא;

 

וְעִצְמוּ עֵינֶיהָ –

 

שְׁנֵי תְבַלּוּלֶיהָ!

 

 

עֵינֵי בַלָּהָה

 

מְצִיצוֹת בִּזְוָעָה,

 

בְּעַד עַב־טִיט וָרֶפֶשׁ,

 

כְּמוֹ תִנְעַץ הַנֶּפֶשׁ

 

מַבָּט אַחֲרוֹן לֹא־זָע,

 

בּוֹ קָפְאוּ יֵאוּשָׁהּ

 

וְאֵימָתָהּ הַכְּבוּשָׁה –

 

בָּעוֹלָם הַבָּא.

 

 

בַּחֹשֶׁךְ אָבָדָה,

 

עֲנִיַּת־עֲנִיּוֹת,

 

כִּי חֶרְפָּה כָּבָדָה

 

וְיַד־אַכְזְרִיוּת. –

 

שַׂכְּלוּ יָדֶיהָ,

 

שִׂימוּן עַל חָזֶהָ,

 

כְּמוֹ בִתְפִלָּה שֶׁל צְנִיעוּת!

 

וְנִרְאֲתָה שְׁטוּחָה,

 

כְּמִתְוַדָּה בִמְנוּחָה

 

עַל כָּל חֲטָאֶיהָ,

 

מַפְקִידָתַם, עִם רוּחָהּ,

 

בְּיַד אֱלֹהֶיהָ!

* תומאס הוד-משורר אנגלי ידוע שם, בן המאה ה18.