אהובת הסופר/ יהודית סולומון
...היא הייתה אהובת הסופר הנערץ. דיברו בה נכבדות בפניה והילכו רכיל מאחורי גבה, אך מעולם לא התעלמו.
ולא שהיא רצתה בזה או בזה – אדישה הייתה לסובבים אותה, מפזרת מבלי משים אבק מסתורין סביב כל הוויתה. רק בו הביטה תמיד אחרת, רק אליו מיקדה מבט, במחיצתו נראתה חיה, חיונית, מחוברת לעצמה בעבותות של שמחה ובשלמות מעוררת קנאה.
לא צעירה הייתה, עלומיה נותרו במחוזות אחרים, אך יופיה לא הועם, השנים הוסיפו עומק ובטחון, אם כי הותירו גם סממני עצב לא ברור, תוגה כלשהי בין ריסיה, משהו לא מוגדר, אשר גם לא ניתן להתעלם ממנו.
בתחילה נפגשו בסתר – איש מלבדם לא זכר כבר כיצד החל הכל, כולם ראו אותה כחלק ממנו, לא , לא חלק ממנו , אלא חלק מתמונת עולמו, מההילה הנוהרת סביבו.
כאשר דיברה , הביטה בו כאילו צללו עיניה לתוך מעיין חיים, ובצד מילותיה, כרקע להן, יכולת לשמוע את המיית המעיין, את זרימת המים הזכים ומשיבי הנפש. נפשה שלה ? שלו ? של היקום ? אולי גם וגם...
כאשר חיבק כתפיה, יש שהייתה נעה פתאום, כגבעול ברוח, נצמדת לשקע שבין כתפו לצוארו, כאילו שם הוא מקומה האמיתי ורק בטעות עמדה עד כה נפרדת ורחוקה קמעה...
כאשר החלה להופיע לצידו בגלוי, ניסו רבים לגלות מנין באה, מה מעשיה, משפחתה, תוכניותיה. גרסאות רבות עלו לאויר – סותרות זו את זו, לא מתישבות זו עם זו, הרפתקניות מידי, שגרתיות מידי, דמיוניות מידי...ערפל אפף את עברה כמו גם את רוב ההוווה שלה. על העתיד כבר פסקו מלחקור...
היא הייתה מנומסת כלפי הסובבים אותה, מעולם לא התרעמה בקול על שאלה שלא במקומה, על ניחוח חטטנות מהול בציניות שהופנה כלפיה. נראה היה כאילו כל אלו אינם נוגעים בה באמת, כאילו קרבתו ואהבתו ממלאים כל נקבובית בעורה, ההופך בלתי חדיר לכל השאר.
יש שישבה לידו בהרצאות אשר הרצה ברחבי תבל, וכאשר סיפר על דמות זו או אחרת מתוך ספריו והקהל גומע את דבריו בשקיקה – ליטפה מבלי משים את כריכת ספרו האחרון. לטיפתה הייתה כטיול של מישהו במחוזות חייו, כמו נזכרת באבני דרך – בחייה ? בחייהם ? כמו נוגעת בליבת החיים, באמת שאין בלתה.
